בפרק שעבר קראנו על חטאו הכבד של דוד באוריה. ובפרק הזה למדנו שנודע
הדבר. ואם נודע הדבר, מה יקרה עכשיו?
הרי ברור שמלך שביצע מעשה כזה יש להדיח מיד. ברור שכבר למחרת עליו
לצעוד בסך למשרדי יחידה 433. וכאן? המלך ממשיך למלוך, כאילו לא ארע דבר.
זה נכון, אך אנכרוניסטי. כאשר שופטים את הפרשה על רקע התקופה, התמונה
קצת שונה. באותה תקופה, שלטונו של מלך היה ללא מיצרים. הוא יכול לרצוח, לאנוס,
לקחת נשים נשואות כאוות נפשו. הרי הוא אלוהים. אם יבוא למלך קדמון נתן כזה עם דברי
תוכחה כאלה, פרידתו של נתן מראשו היא עניין של דקות.
בני ישראל ביקשו מלך ככל הגויים ופרשת אוריה מבהירה לנו את משמעות
הדברים.
וכאן בולט השוני. נתן מגיע אל דוד ואומר לו דברים קשים ביותר. הוא
מאשים אותו אישית ברצח, כדי שלא להשאיר פתחון פה לכל מיני תאוריות סרק מתחמקות. אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב. אתה
האיש!
וכשדוד שומע את הדברים, הוא אינו טוען
ש"שופכים את דמו", הוא אינו צורח
"אתם, ערוץ 2", אשתו (או אחת מהן) אינה מצייצת איומים בטוויטר. הוא מודה
מיד באשמה הנוראה, לוקח אחריות ומביע חרטה כנה ועמוקה.
בהשוואה לנורמות התקופה, הפרק מוכיח עד כמה הנורמות בישראל גבוהות
לאין ערוך.
אך עדין הדברים אינם יכולים לתת לנו מנוחה. הרי התורה הציבה רף גבוה
לאין ערוך. ראינו איזה עונש חמור הושת על משה, בשל טעות זניחה בשיקול דעת. הסברנו
זאת בגדולתו של משה – דווקא היא גורמת לציפיות יתר ממנו ולכן גם לענישת יתר.
ודוד?!
דוד בתווך. הוא לא במקום של עריצות מוחלטת, כמקובל בקרב מלכי הסביבה.
אולם עדין אין הוא מגלם את הרעיון של דרישות מקסימליות ועונש מקסימלי, ככל שהאדם
במעמד חברתי, כלכלי או פוליטי גבוה יותר.
דוד ממשיך למלא את תפקידו כרגיל. העונש שקיבל הוא בכיוון אחר לגמרי:
מות בנם התינוק של דוד בת שבע. מה חטאו של התינוק, שכך נגזר עליו? זו אכזריות
וחוסר צדק משוועים.
בפרשת מותו של הילד, אנו שבים לראות את גדולתו של דוד. במשך השבוע בו
מפרפר הילד בין חיים ומוות, דוד שוכב על הארץ, אינו אוכל ואינו שותה ורק מתחנן
ומתפלל. ברגע שבנו מת, הוא מבין שאין עוד טעם בתפילות ובצום והוא חוזר לחיי שגרתו
המלכותית. ובכך הוא מעביר לנו מסר, לפיו יש לדעת מתי הגענו לנקודת האל-חזור, שעד
אליה יש טעם למאבק, אך אחריה עלינו להשלים עם המציאות ולהמשיך הלאה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
