הבלוג של אורי הייטנר

"אתה האיש" אמר נתן הנביא לדוד המלך, אחרי שהמשיל את משל כבשת הרש, בכוונו לחטאת דוד באוריה. שתי המילים הללו הן קו פרשת המים בספר שמואל, הן קו פרשת המים בחייו של דוד. "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם, עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ".

ובעצם, לא האמירה הזאת של נתן לדוד הייתה קו פרשת המים. באמירה הזו נפלה התובנה הזו כפצצת אטום על תודעתו של דוד. קו פרשת המים היא החטא הכבד שחטא.

משחר נעוריו ועד לרגע זה, הלך דוד מחיל אל חיל, האלוהים היה אתו ובכל אשר עשה הצליח. הוא עמד שוב ושוב בהצלחה רבתי במבחני מנהיגות ואף במבחני האיפוק וחבישת היצר, כמו בפעמים שבהן רודפו שאול היה בידיו והוא הותירו בחיים. דוד הלך הלוך והצלח, היה למלך על יהודה, היה למלך על ישראל, הרחיב את גבולות הארץ, ניצח את כל האויבים, שמו נישא בפי כל בהערצה גדולה. ומרגע שחטא, שום דבר לא נשאר כשהיה. חרב לא סרה מביתו. הוקמה עליו רעה מביתו.

מלך ככל הגויים דרש עם ישראל, וקיבל בגדול - תככים ומעשי רצח ואונס בבית המלוכה. הפרויקט של "משפט המלך", מלך ישראל מסוג אחר לגמרי, מלך ענו וצנוע, הנמנע מלנצל את כוחו להאדרת שמו ולצבירת נשים, לצבירת כסף, מלך המשרת את עמו, כפוף לחוק ולתורה; הפרויקט הזה נכשל. הכישלון היה בפרשת דוד ואוריה – קו פרשת המים של מלכות דוד.

פרק י"ג הוא הפרק הראשון אחרי דברי התוכחה הקשים של נתן לדוד. וכבר בפרק הזה אנו קוראים על אונס תמר בידי אמנון ועל רצח אמנון בידי אבשלום. אבשלום בורח לארמון סבו, מלך גשור. שם הוא נמצא בבית מלוכה שאף נביא לא יכנס לתוכו כדי להוכיח את המלך, ושלא תהיה בו כל יומרה של "חברה אחרת" או של "מלכות מופת". מלך ככל המלכים, הניצב מעל החוק, שהכל מותר לו. אבשלום יושב בארמון בגשור שבגולן ולומד... ומפנים... וכאשר הגולן אינו ישראלי – מצפון תפתח הרעה.

דוד מתגלה בפרק הזה בחולשתו, בחוסר אונים. איפה דוד היוזם, החכם האקטיביסט שהכרנו? הוא מאבד שליטה על הנעשה בביתו. הוא מתומרן בפרשת אמנון ותמר כך שנעשה שלא בטובתו ולא בידיעתו שותף לדבר עבירה. וכאשר נודע לו דבר האונס – איך הוא מגיב? "וַיִּחַר לוֹ מְאֹד". זה הכל. הוא אינו עושה דבר. אילו הגיב, אולי היה נמנע רצח אוריה כנקמה, בידי אבשלום, אחי תמר.

ושוב, דוד מתומרן, הפעם בידי אבשלום, כדי לשלוח עמו את אמנון... אל מותו.

זה לא אותו דוד. זו לא אותה מלכות. דבר לא יהיה כשהיה. "לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם... הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ".

כמה נקודות מעניינות בפרק:

 אונס נקרא בו = עינוי. הגדרה מדויקת.

כתונת הפסים שלובשת תמר, הוא סימן מבשר רע באשר ליחסי האחווה בין האחים, בני דוד. בסרט הזה כבר היינו.

"הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי", אמר יוסף ונשאר עם אחיו, והתוודע אליהם, לאחר הנתק הארוך. היה זה האות לחיבורה מחדש של משפחת ישראל והיווצרותו כעם ישראל. "הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלַי" אמר אמנון, כשביקש להתייחד עם תמר ולבצע בה את זממו. היה זה האות להתפוררות בית המלוכה, שסימן את התפוררות מלכות דוד.

* 929