אני מזדהה לחלוטין עם המסר המרכזי של חברי היקר בוג'ה במאמרו
"זעקת עצי הזית הכרותים"; אכן, המעשה הברברי של כריתת עצי זית של ערבים
סותר את המעשה הציוני של נטיעות בארץ ישראל.
אולם בדרך למסר, כתב בוג'ה כמה דברים שאינם מדויקים עובדתית והמסר
שלהם בעייתי.
כותב בוג'ה: על הניגוד בין הגוף הציוני שהאמין ב"עוד דונם, עוד
בית ועוד עז" לבין הגוף הציוני שהאמין כי "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואשר
יהודה תקום". האמנם יש סתירה בין השנים?
השורה "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואשר יהודה תקום" היא מתוך
שירו של חתן פרס ישראל המשורר יעקב כהן, "שיר הבריונים". אמנם כהן היה
רוויזיוניסט, אך הוא כתב את השיר לאחר פרעות קישינב, 17 שנים לפני הקמת הזרם הרוויזיוניסטי
בציונות, בימים שבהם כתב ביאליק את "בעיר ההריגה" ובאותה רוח. מי שאימצו
את השורה הזאת לסיסמתם היו הארגון "בר גיורא" ו"השומר". "השומר",
כידוע, היה ארגון של תנועה העבודה הציונית. אנשי "השומר" האמינו
בהתיישבות והקימו יישובים ברוח "עוד דונם ועוד עז". אמונתם ב"בדם
ואשר יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום" לא סתרה כהוא זה את "עוד דונם
ועוד עז". אלו שתי סיסמאות המשלימות זו את זו – זו רוח המגל והחרב של תנועת
העבודה, של הפלמ"ח, של תנועות הנוער החלוציות, של הנח"ל, ברוח הפסוק
התנ"כי מספר נחמיה, המתאר איך "הַבּוֹנִים
בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים, בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה
וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח".
אני זכיתי לשרת כנח"לאי בהיאחזות שלח, ובכך להיות בין מניחי
היסוד ליישוב שדמות מחולה בבקעת הירדן. את הרעיונות הללו אני מגשים כל חיי באורטל.
למרבה הצער, תנועת העבודה אינו דוגלת עוד בשילוב הזה. על אחד משני
הדגלים היא ויתרה. על הדגל של "עוד דונם ועוד עז", דגל ההתיישבות.
עובדה, ממשלות של תנועת העבודה ניסו לעקור את הדונם, הבית והעז שחבריי
ואני נוטעים, בונים ומגדלים בגולן. אתוס הנטיעה הוחלף באתוס של כריתה ועקירה.
* "ידיעות הקיבוץ"