הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ב' אנו נפרדים מדוד, שמלך ארבעים שנה, מתוכן שבע שנים בחברון ו-33 בירושלים. על ההלוויה הממלכתית והאבל הלאומי לא מספר הכתוב דבר.

הפרק נפתח בצוואתו של דוד לבנו ויורשו, המלך שלמה. ראשית דבריו הם צוואה רוחנית: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו, מִצְו‍ֹתָיו, וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְו‍ֹתָיו, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה שָׁם. לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר: אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם, לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, לֵאמֹר: לֹאי ִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".

אחרי שסימן דוד וי על צוואתו הרוחנית, הגיע לפואנטה. מעניין מאוד מה בחר דוד כמילותיו האחרונות – צוואה פוליטית, בשפה נקיה, ונכון יותר להגדיר זאת כחיסול חשבונות. את החשבונות שהוא לא העז לחסל, הוא הוריש כצוואה לבנו.

המורשת הפוליטית של דוד לשלמה היא לחסל את יואב בן צרויה. יואב, מי שכל חייו היה לצדו, הקריב את חייו למענו, היה נאמן לו ללא סייג, ללא חשבון, גם אחרי שספג ממנו עוד ועוד פגיעות; יואב שאחרי כל המרורות שהשביע אותו בחיסולם של אבנר, עמשא ואבשלום, דוד המשיך להחזיק אותו לצדו כשר צבא, כמוציא והמביא, כי ידע עד כמה נאמנותו מוחלטת וכמה היא מועילה לו – ציווה על בנו להיפרע ממנו. כך ניסח זאת דוד: "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל". ועשית כחכמתך – אתה חכם וכבר תמצא את הדרך המתוחכמת להיפטר ממנו.

יואב תמך באדוניהו, ושלמה ידע זאת. הוא פחד מיואב ושמח להיפטר ממנו. דברי אביו חזקו את מגמתו. מעתה, הוא יחפש את ההזדמנות המתאימה.

הדמות השניה שמציע דוד לשלמה להיפטר ממנה הוא שמעי בן גרא. שמעי קילל את דוד קללות נמרצות, בעת מרד אבשלום. דוד חס עליו ונשבע לא לפגוע בו. אבל הוא נטר לו איבה, והתיר לבנו להפר את השבועה. מתי? איך? באיזה תירוץ? "אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל".

וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ מְאֹד. אבל פוליטיקאי, מטבעו – חשדן. ומי יכול לאיים על שלום שלמה? אדוניהו, אחיו למחצה שחשק במלכות והתמודד עליה.

לאדוניהו יש גנים של אחיו מאב ואם – אבשלום. הוא חוזר על המניירות שלו. בטרם המליך עצמו, עוד בחייו של דוד, נהג בדיוק כאחיו: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר: אֲנִי אֶמְלֹךְ. וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו".

אחרי הכתרתו של שלמה, אדוניהו מכבד את ההכרעה. כך לפחות הוא מצהיר. האמנם? בפרק זה פונה אדוניהו לבת שבע, אם שלמה, ומבקש באמצעותה משלמה את ידה של אבישג השונמית, פילגשו הצעירה והיפה של דוד. בת שבע נעתרת לבקשה ופונה לשלמה. אולי היא מאמינה שצעד זה יביא להשלמה ופיוס.

אך שלמה אינו קונה את סיפור האהבה של אדוניהו לאבישג. הוא זוכר היטב כיצד שכב אבשלום בפומבי עם פילגשי דוד, כביטוי להשתלטותו על סמלי השלטון. הוא חושד שזו מזימתו של אדוניהו. האם חשדו חשד שווא? הוא אינו בודק ואינו שואל. הוא יורה. כלומר, הוא פונה לבניהו ומורה עליו לחסל את אדוניהו.

ובהזדמנות חגיגית זאת, הוא מניח שיואב, שתמך באדוניהו למלכות, הוא האחיתופל שהציע לאדוניהו את הצעתו הטובה. האם חשדו חשד שווא? הוא אינו בודק ואינו שואל. הוא יורה. כלומר, הוא פונה לבניהו ומורה עליו לחסל גם את יואב.

יואב כבר חשד, או שמא הגיע אליו מודיעין, שהוא הבא בתור אחרי אדוניהו, ולכן הוא ממהר לאחוז בקרנות המזבח, ומסרב לעזבם. לבניהו שקורא לו לעזוב את המקום, הוא משיב במסר המאתגר: "לֹא. כִּי פֹה אָמוּת". בניהו מעביר את המסר לשלמה, אך שלמה אינו פראייר ואינו לוקח שבויים. "וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ", רמז לו אביו. הוא מאשר, בהפוך על הפוך את "בקשתו" של יואב למות בעודו אוחז בקרנות המזבח. "עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר וּפְגַע בּוֹ" הוא מורה ובניהו מבצע.

את אביתר הכהן שתמך באדוניהו הוא מפטר ומגרש. נשאר שמעי בן גרא. איך לחסל אותו "בחכמה", בלי להפר את שבועת דוד? הוא לא גוזר עליו דין מוות על שקילל את דוד, אלא טומן לו מלכודת ארוכת טווח. יש לו סבלנות. הוא שולח אותו למעצר בית בלתי מוגבל, ומשביע אותו שאם יפר את תנאי העוצר "אללה ירחמו". שלוש שנים שמעי אינו עוזב את ביתו, אך בעת משבר, כשעבדיו בורחים הוא יוצא לחפש אותם, שוכח ששלמה ציווה לחבר לגופו שבב האלקטרוני שיאתר את תנועותיו. כעת הוא הפר את הוראת המלך ואת שבועתו, ושלמה מקיים את הוראת אביו: "אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל". ומי מחסל את שמעי? בניהו, כמובן.

שלמה ממנה את בניהו לשר הצבא, תחת יואב. בניהו יורש את יואב גם בתפקיד המחסל של יריבי המלך.

כעת, יודע שלמה, הסביבה נקיה. ורק עתה "הַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה".

* 929