* מנוגד לאינטרס הישראלי – הפינוי המיידי של הפולשים לבתים בחברון היה הכרח. ישראל היא מדינת
חוק, ולא מדינת הפקרות, וגם ביהודה ושומרון לא איש הישר בעיניו יעשה. ולכן, ברגע
שהייתה פלישה, צריך היה לפנות את הפולשים, וכך נהג בצדק שר הביטחון. יעלון ראוי
לשבח על כך.
אולם אין המדובר רק בעניין חוקי ומשפטי. מבחינה משפטית, תיערך בדיקה
ויתכן שיתברר שנעשתה רכישה כדין והאנשים יורשו להיכנס. אך כמובן שמדובר בצעד
שהשלכותיו הן מעבר לשאלת הבעלות על הבתים. המטרה של רוכשי הבתים היא לאומית
פוליטית, ויש לבחון את הסוגיה מבחינה לאומית פוליטית – מה השלכותיה המדיניות,
הביטחוניות; מה השפעתה על האסטרטגיה הלאומית של ישראל.
מי שקובע את מדיניות ההתיישבות של ישראל זו הממשלה הנבחרת, ולא אדם פרטי
הרוכש נדל"ן. האם האינטרס הישראלי הוא להיתקע לערביי חברון בתוך עירם? להעמיק
את הערבוב המזיק - דווקא של היהודים הקיצונים ביותר, החולמים על חברון "נקיה"
מערבים ואין להם עניין ביחסי שכנות ודו-קיום, עם הערבים הקיצוניים ביותר בא"י
מבחינה דתית ופוליטית, ערביי חברון?
קריית ארבע הוקמה כדי לאפשר נוכחות ישראלית באזור חברון, בלי להיתקע
בתוך העיר. הקמת היישוב היהודי בחברון הייתה טעות, שסיבכה ומסבכת אותנו, כבכייה
לדורות. כאשר יקבעו גבולות הקבע, יהיה צורך לדון בעתיד היישוב הקיים. יתכן שלא
יהיה מנוס מסיפוח קטע מתוך חברון, על תושביו היהודיים. אולם העמקת הערבוב
הדו-לאומי הנפיץ בעיר, מנוגד לאינטרס הישראלי.
כמובן שממשלת ישראל יכולה לחשוב ולהחליט אחרת מדעתי זו, אך ההחלטה היא
החלטה פוליטית, מדינית ביטחונית, והיא בידי הממשלה. אין זו החלטה נדל"נית של
רוכש קרקע.
* מתמודד עם המציאות - שלי יחימוביץ' תקפה בחריפות את
יו"ר מפלגתה יצחק הרצוג, על כך שבשיחתו עם נשיא צרפת, הבהיר שעל אף תמיכתו
העקרונית בפתרון שתי המדינות, כרגע הפתרון אינו ריאלי, ולכן הוא מציע לקדם הפרדה
בין העמים. לטענתה, בכך הרצוג "מאגף מימין" את נתניהו.
לא הבנתי מה, לטענתה של שלי, לא נכון בדבריו
של הרצוג. האם לדעת שלי יש לישראל היום פרטנר להסכם שלום על בסיס "שתי מדינות
לשני עמים"? האם יש נכונות פלשתינאית לוותר על "זכות" השיבה, כלומר
להשלים עם קיומה של מדינה יהודית? אדרבא, שלי, הראי מי הפרטנר המוכן לכך. הרצוג דווקא
הוכיח גישה פרגמטית, המחפשת דרך להתמודדות עם המציאות. אם הוא יגבש את הרעיונות הללו להצעה מעשית, אפשר יהיה לתמוך בה או
להתנגד לה. אבל דיבור על פתרון שתי המדינות כפתרון מעשי היום, משמעותו הנצחת המצב
הקיים.
* מדינה אחת לעם אחד - ראש השב"כ לשעבר עמי איילון הרצה... נכון יותר – ניסה להרצות
בקינגס קולג' שבלונדון, ולהציג את משנתו בדבר שלום עם הפלשתינאים על בסיס הרעיון
של "שתי מדינות לשני עמים". אלא שמפגינים פרו-פלשתינאים לא אפשרו לו
לדבר, ושיסעו אותו שוב ושוב בקריאות נגד ישראל.
מדוע הם מפגינים נגדו? דווקא נגדו? כי הם מתנגדים בתוקף לרעיונותיו,
הסותרים את הדרך עליהם הם נאבקים: מדינה אחת לעם אחד.
* קריאה לאומנית יהודית – שנואי נפשם ומוקד הבוז של אנשי השמאל הרדיקלי, הם אנשי השמאל
הציוני, המתון. לפני שבועות אחדים רוגל אלפר נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו,
"המהפכן האנרכיסט" איתמר בן גביר. אבל כאשר מדובר באנשי שמאל ציוני, הוא
בז להם מעומק נשמתו, ורואה בהם רכיכות חיוורות. הפעם הוא התחרע ברפי רשף,
"יהודי שמאלני לבן" שכמותו.
כל זאת, כיוון שרפי רשף לא ממש התפעל מכך שאוהדי סכנין צורחים במשחקי
הכדורגל את קריאת המוות ליהודים "בדם ורוח נפדה את פלשתין", בשעת שירת
ההמנון הלאומי. המקבילה לאותה קריאה, היא הקריאה המזוויעה באותה מידה: "מוות
לערבים". אבל הקריאה הזאת כנראה לא מטרידה במיוחד את אלפר. אותו מטרידה
הקריאה הלאומנית הגזענית, שאליה רפי רשף מתחבר, "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ
ציון וירושלים". רפי רשף אינו מצפה מהערבים לשיר את ההמנון, ובצדק. אולם הוא
מצפה מהם לכבד את ההמנון, ולא לקרוא קריאות מוות בעת שירתו. על כך לועג לו אלפר.
בעיני אלפר, השמעת ההמנון היא חוסר כבוד כלפי אוהדי סכנין. כי מהו ההמנון הלאומי,
"התקווה"? "'התקוה' הוא,
הרי, קריאה לאומנית. לא פחות ולא יותר מ'ברוח, בדם, נפדה את אל־אקצה'. אבל רשף, היהודי
השמאלני הלבן, לא מבין את כל זה".
* מתקפת הרשע – "הארץ" ממשיך במתקפת הרשע על "עובדה" ואילנה
דיין. אין יום שבו העיתון לא מלקה את מי שהעזו לבצע את משימתם העיתונאית כדי לחשוף
את האופל של השמאל האנטי ישראלי, תחת מסווה "זכויות האדם". מטרתו,
כמובן, להלך אימים על התקשורת, לבל תתקרב ולבל תיגע. ביום שני היה זה תורו של עודא
בשאראת, שאף השווה את חקירתו של יקיר העיתון עזרא נאווי לחקירות של בריה"מ
הסטליניסטית. חברו לדבוקה, קובי ניב, הגדיר את מדינת ישראל משטר אפרטהייד אפל ולא
דמוקרטי מיום הקמתה. על המחבלים היושבים בכלא הוא כתב שישראל מכניסה פלשתינאים
לעשרות שנים בכלא ב"בתי דין מיוחדים".
* ציפורן חודרנית - מחבלת חמושה ניסתה לדקור למוות חייל ונוטרלה. איך מגדיר זאת גדעון
לוי? "מוציאים להורג נערה בת 13 עם סכין לקול
תשואות ההמון". "נערה עם סכין", כמו "האיש שנולד עם הנעל
ביד". מין "ציפורן חודרנית". טוב שהוא לא כתב כמו עמיתתו עמירה הס,
שהסכין הושתלה בידי רוצחיה, קלגסי צה"ל, כדי לביים פיגוע.
* גדעון לוי מרוצה – בעתניאל לא הוצא להורג "נער עם סכין".
* פיגוע דריסה - שרת החוץ השוודית מגנה את ישראל על הוצאתם להורג ללא משפט של שני
פלשתינאים בבית חורון, אחרי שהללו הותקפו בפיגוע דריסה בידי מתנחל חמוש בעגלת
סופר.
* פעורה - כאשר ה"אמנית" נטלי
כהן-וקסברג פוערת את הפה, זה הרבה יותר מסריח מכאשר היא פוערת את התחת (ומי שראה
את פשע השנאה שלה בחצר מוזיאון "יד ושם" יודע על מה אני מדבר). מי צריך לתת
לפעורה הזאת את הבמה בבית המשפט, על תקן קדושה מעונה?
* מה הקריטריון – האם צריכים להיות קריטריונים ערכיים אלו או אחרים למימון תרבות
מכספי משלם המסים? למשל, האם ראוי לממן יצירה פורנוגרפית? האם ראוי לממן יצירה
גזענית, הבזה לערבים, לאתיופים או לקבוצה אחרת? האם ראוי לממן יצירה הומופובית?
האם ראוי לממן יצירה המכחישה את השואה? האם ראוי לממן יצירה המפיצה את תאוריית
הקונספירציה על רצח רבין?
לדעתי, לא ראוי לממן אף אחת מהיצירות הללו. ולכן, ראוי לקבוע
קריטריונים ערכיים למימון. הקריטריונים שהציגה שרת התרבות, הם סבירים בהחלט. למשל,
היא מדברת על שלילת מימון מיצירות הבזות לסמלי המדינה. האם מישהו חושב שראוי לממן
מתקציב המדינה את ה"יצירה" של הבהמה הפעורה שחרבנה על הדגל?!
הסכנה היא מפני שימוש לרעה בקריטריונים, כדי לסתום בשמם פיות של
האופוזיציה, של עמדות המתנגדות לקו הפוליטי של השר ושל הממשלה. לכן, מן הראוי
לנטרל ככל הניתן את בחינת היצירות עצמן, על סמך הקריטריונים, מידי הדרג הפוליטי.
יש להקים ועדות מקצועיות, שיהיה בהן ביטוי למגוון הדעות בחברה הישראלית, שתפעלנה
בכפוף לקריטריונים. על הקריטריונים עצמם, ראוי לקיים דיון ציבורי. איני חושב שיש
מקום לדיון ציבורי על עצם הצורך בקביעת קריטריונים.
* שרלטנות – אם אכן ספר האזרחות החדש מציג את פרשת אלטלנה כדומה במהותה לרצח
רבין ורצח אמיל גרינצווייג, הרי שמדובר בשילוב של בורות, רשעות וסילוף ההיסטוריה.
אולם אני מוכן להתחייב בוודאות של 99%, שהדבר לא מוצג כך, שזה סילוף שקרי. הרי אין
כל ציטוט המאשש את הסיפור. יתכן שכל הפרשות הוצגו בפרק הסוקר את האלימות הפוליטית
בישראל לתולדותיה, וזה בהחלט שיקול נכון. השאלה מה כתוב בתוכן הפרק. ייצא הספר
ונראה. לא ראיתי את הספר ולא קראתי אותו, בדיוק כפי שמבקריו לא ראו אותו. הרי הוא
עוד לא יצא. אבל אני מזהה את קמפיין הגעוואלד על "עליית הפשיזם"
ו"קץ הדמוקרטיה", בניצוחו של אור קשתי, ואני משוכנע שכך הדבר באשר לספר
הזה. אם כשהספר יצא יתברר שטעיתי, לא אהסס להודות בטעותי. אין לי ספק, שאם יתברר,
וכנראה יתברר, שאלה שקטלו אותו טעו – אני משוכנע שהם לא יודו בטעותם.
אני מכיר את הספר "להיות אזרחים בישראל" מודל 2001. ספר
מוטה פוליטית, ברוח הנוטה לקוסמופוליטיות ופוסט ציונות, לצד הרבה מאוד שגיאות עובדתיות.
וכאשר משרד החינוך החליט לשנות אותו, ובצדק, קמה זעקת געוואלד על
"מקארתיזם" כביכול, ו"במקום בו שורפים ספרים" וכו'. כאן
שורפים את הספר במסע ציד מקארתיסטי, עוד בטרם ראו אותו. זו שרלטנות גרידא.
* מיהו חילוני – לפני שנים אחדות, הוזמנתי לרב שיח בנושא הזרמים ביהדות, שהתקיים
במכללת "אוהלו" בקצרין. מארגנת רב השיח אמרה לי שישתתפו בו רב
אורתודוכסי, רב קונסרבטיבי, רבה רפורמית ואני מוזמן כנציג היהדות החילונית.
השבתי לה שאשמח להשתתף, אך יש בעיה קלה. איני מגדיר את עצמי כחילוני.
כיוון שהמזמינה מכירה אותי היטב היא השיבה: "עזוב, תגדיר את עצמך איך שאתה
רוצה, העיקר שתבוא". נעתרתי בשמחה והשתתפתי ברב השיח.
בדבריי, סיפרתי את סיפור ההזמנה, והבהרתי שאיני מגדיר את עצמי כחילוני
ולא כדתי. אני יהודי-סתם. אני יהודי על-זרמי, שיש בו מכל הזרמים ביהדות, וחש קרבה
לכל הזרמים.
בשלב השאלות, שאלה אותי אחת הסטודנטיות מדוע איני מגדיר עצמי כחילוני.
עשיתי תרגיל. ביקשתי מהסטודנטים (אגב, הרוב הגדול – סטודנטיות, מדובר בתכנית
לתלמידי הוראה...) שכל מי שמגדיר עצמו חילוני, בקהל, ירים את ידו. ים של ידיים
הורם, רוב גדול מבין הסטודנטים. ביקשתי מהסטודנטים שהרימו את ידם, להגדיר במשפט
אחד מה זה חילוני. אספתי עשר הגדרות. תשע מתוכן נפתחו במילה "לא":
"לא חובש כיפה", "לא שומר מצוות", "לא מניח תפילין",
"לא שומר שבת" וכו'. רק תשובה אחת לא נפתחה במילה לא. אחת הסטודנטיות
אמרה "נוסעת בשבת". אבל היא נוסעת גם ביום רביעי. למה היא ציינה שהיא לא
נוסעת בשבת? כאומרת שהיא "לא לא נוסעת בשבת", כלומר גם זו הגדרה על דרך
השלילה.
"אתם מבינים למה איני חילוני"? אמרתי. "איני רוצה
להגדיר את עצמי על דרך השלילה. מה אני לא. אני מעדיף להגדיר עצמי על דרך החיוב; מה
אני כן. אני יהודי, ישראלי, ציוני, תושב הגולן, חבר קיבוץ, סוציאל דמוקרט, הומניסט
ועוד. לא חילוני".
אם ניקח מאה אנשים המגדירים עצמם כחילונים ונבדוק מה השקפת עולמם,
נמצא בתוכם מגוון עמדות מן הימין הקיצוני ועד השמאל הקיצוני, בכל תחומי החיים. מה
משותף להם? שהם אינם דתיים. זה מה שהופך אותם לחילונים.
אחת הטענות שהושמעו נגד ספר האזרחות שטרם יצא, הוא שהחילונים הוגדרו
בו (אם זה נכון) כמי שאינם דתיים. איני יודע אם ההגדרה הזאת נכתבה בספר, אך אם כן –
היא נכונה.
* קרטל השואה והלחם – חשיפת קרטל הנסיעות לפולין, שהתנהלותו המושחתת ייקרה בצורה
משמעותית את עלויות הנסיעה, מצביעה על מעשה שבראש ובראשונה פגע פגיעה קשה ברעיון
המסע לפולין ובמטרותיו. אלה שניצלו בציניות את החשיפה כדי לצאת נגד המסע, ולהציג
באמצעותה באופן שלילי את המסע לפולין, כמוהם כמי שיאשימו את הלחם בפרשת קרטל הלחם,
ויטענו שלחם הוא דבר מושחת. הם פשוט דמגוגים.
הגורמים השוללים כל דבר המחזק את התודעה הלאומית של הנוער, יוצאים כבר
לאורך שנים במסע צלב נגד המסע לפולין. עכשיו הם מצאו להם תירוץ.
* הנורמה המצופה מנבחר ציבור – פוליטיקאים שהורשעו בעבירות מין, ממשה קצב, דרך איציק מרדכי ועד
חיים רמון, רדפו את קורבנותיהם, אמללו אותן והתבכיינו ששופכים את דמם. כך הם נהגו
מרגע הגשת התלונה ואף אחרי ההרשעה.
בלט בהתנהגותו השונה ינון מגל. מן הרגע הראשון הוא הודה במעשים, נטל
אחריות מלאה, הביע צער וחרטה וכעבור ימים אחדים פרש מן החיים הפוליטיים. כעת
מתברר, שמעשיו לא היו פליליים, מה שמחזק את משמעות התשובה שעשה. הציפיה מנבחר
ציבור אינה להיות מעל הסף הפלילי, אלא לנורמות התנהגות נאותות. התנהגותו של ינון
מגל הייתה בלתי מוסרית ובלתי נורמטיבית, הגם שלא הייתה פלילית, ודי היה בכך כדי
שיסיק מסקנות אישיות ויתפטר.
הציפיה משליחי הציבור אינה להיות מלאכים, אלא בני אדם.
* יום הולדת לכנסת – בט"ו בשבט מלאו 67 שנים לכנסת. ב-17 השנים הראשונות לקיומה,
היא פעלה במשכני ארעי, ורק לפני 50 שנה, באוגוסט 1966, היא עברה למשכנה הקבוע.
ב-50 השנים שחלפו מאז חנוכת הכנסת, הרחיבה הכנסת את שטחה הבנוי פי שלושה.
באוקטובר 1958 נורתה אבן הפינה למשכן הכנסת. בטקס נטמנה מגילת היסוד
של הכנסת החדשה, בחתימת כל חברי הכנסת. ניסוח מגילת היסוד לא היה פשוט, כיוון שכל
מפלגה וזרם רצו להטביע בטקסט חותם רעיוני. כאז כן אתה, חלק מהמחלוקות היו בשאלות
זהוּת.
אחדות העבודה דרשה שה' לא יוזכר במגילה, אלא יופיע בה הנוסח "צור
ישראל", שהופיע במגילת העצמאות. המפלגות הדתיות עמדו בתוקף על כך ששמו לא
יפקד מהנוסח. אף שחלק מחברי מפא"י, מפלגת השלטון, צידדו בעמדת אחה"ע,
הוחלט ברוב קולות לסיים את המגילה בפסוק מתוך נבואת אחרית הימים של ישעיהו, על פי
הצעת ח"כ ישראל ישעיהו ממפא"י (לימים יו"ר הכנסת): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר יְהוָה
מִירוּשָׁלִָם", כיאה למדינה שבמגילת העצמאות שלה נאמר שהיא תושתת על ערכי
החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל.
דרישה נוספת שנדחתה, הייתה של תנועת החרות, בראשות מנחם בגין, שדרשה
במפגיע להכניס לטקסט ציפיה ל"שחרור העיר העתיקה משלטון זרים". ההצעה
נדחתה ברוב קולות, ונאמר שכאשר העיר ירושלים מוזכרת במגילה, ברור שהכוונה היא
לירושלים השלמה, כולל החלק הכבוש עדין בידי זרים.
עמדה אחרת של תנועת החרות הייתה אולטימטיבית – חברי הסיעה הודיעו שלא
יחתמו על המגילה אם לא תיענה: אזכור שמו של הרצל, חוזה המדינה. התביעה נענתה בסופו
של דבר, ובצדק. תביעה נוספת של חרות שהתקבלה, בסופו של דבר, הייתה קנטרנית ומכוערת.
לצד ציטוט מדבריו של נשיא המדינה הראשון חיים ויצמן בטקס פתיחת הכנסת הראשונה,
הוגדר ויצמן כ"פה לעם". חרות תבעה למחוק את צמד המילים הללו, הרי ויצמן
היה יריב גדול של תנועת ז'בוטינסקי. הייתה זו תביעה בלתי ממלכתית ונטולת הדר, שש
שנים אחרי מותו של ויצמן, המנהיג הציוני הדגול ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.
אגב, השבוע בו הונחה אבן הפינה לכנסת היה שבוע משמעותי בהיסטוריה של
הדמוקרטיה הישראלית, אך מסיבה אחרת. באותו שבוע הסתיים משפט כפר קאסם, וליבתו –
אחת ההלכות המשפטיות החשובות ביותר בתולדות המדינה, המגדירה פקודה בלתי חוקית
בעליל, שדגל שחור של אי חוקיות מתנוסס מעליה; פקודה שחובה להפר אותה. השופט בנימין
הלוי, שניסח את פסק הדין, פרש לימים מבית המשפט העליון והצטרף לחיים הפוליטיים,
כח"כ מטעם תנועת החרות האופוזיציונית, במסגרת סיעת גח"ל (גוש חרות
ליברלים) ואח"כ הליכוד. לימים, הוא פרש מהליכוד ועבר לד"ש.
* הסערה הולידה עכברה - לאורך היום מרחפים באוויר פתיתוני שלג קלים,
פתית פה פתית שם. נכון, אורטל לא נבצעה בלבן, ולא ראינו את המיצג היפהפה של הנוצות
הלבנות הנוחתות לאטן ונערמות על הקרקע. אך אני מתענג גם על שמחת העניים הזאת, וגם על
דוק הלובן המכסה את פסגות ההרים שסביבנו.
* ביד הלשון
בן נעוות המרדות – גידוף בתנ"כית, שמשמעותו – נבל. כך גידף שאול את בנו יהונתן,
שתמך בדוד, אויבו. "וַיִּחַר
אַף שָׁאוּל בִּיהוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר לוֹ: בֶּן נַעֲוַת הַמַּרְדּוּת! הֲלוֹא יָדַעְתִּי
כִּי בֹחֵר אַתָּה לְבֶן יִשַׁי, לְבָשְׁתְּךָ וּלְבֹשֶׁת עֶרְוַת אִמֶּךָ".
כן, כן. הקורא הערני מצא בפסוק הזה גם "קוסאמק".
מה פירוש נעווה (נעוות המרדות – נעווה בסמיכות, נעווה של...)?
רש"י מפרש זאת כ"נע ונד". אישה נעה ונדה – יצאנית. כלומר רמיזה
לזנות. לי הפירוש הזה לא כל נראה, אך מכל מקום, פירוש המילה אינו ידוע.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
