הבלוג של אורי הייטנר

פרק ח' מתאר את המעמד החשוב ביותר מאז כניסת בנ"י לארץ ישראל – חנוכת בית המקדש. שבע שנים בנה שלמה את בית המקדש – מפעל חייו, המיזם הלאומי והדתי המרכזי של שנות מלכותו. הוא מכנס את העם לירושלים, ליטול חלק במעמד. ובמרכז המעמד – תפילתו הפומבית של המלך שלמה, הבנאי הגדול של בית המקדש.

מה יאמר שלמה בנאומו? מן הסתם יהלל את מקומו וחשיבותו של בית המקדש. לבטח יתעלם מן הדילמה האמונית שבעצם קיומו; שהרי לשם מה זקוק האל הכל יכול, בורא העולם, שאין לו גוף ולא מראֶה, לבית חומרי שנבנה בידי אדם?

שלמה מפתיע, והוא עצמו מעלה את הסוגיה, בעיצומו של טקס חנוכת הבית. ולא זו בלבד שהוא מעלה אותה כדילמה, תשובתו חדה וחלקה ואינה משתמעת לשני פנים: אין לאלוהים כל צורך בבית המקדש. "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?! הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ! אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי!"

נו, אז למה בנית? לשם מה כל המשאבים העצומים, העבודה הרבה הממון הרב?

שלמה מסביר, שבית המקדש לא נבנה למען אלוהים, אלא למען בני האדם. דיברה תורה בלשון אדם. יש צורך לאדם בעצם-המחשה, מעין חפץ מעבר, שיגשר על הפער בין יכולת התפיסה האנושית המוגבלת, הזקוקה למוחשי, לבין האלוהות הבלתי מוגבלת, הבלתי נתפסת, תרתי משמע. הפולחן אינו למען אלוהים, אלא למען האדם. אלוהים אינו זקוק לעולות וזבחים וגם לא לתפילות ולתרי"ג מצוות. האדם זקוק להם, כדי לעבוד את אלוהיו. לשם כך, מסביר שלמה, בניתי את בית המקדש.

וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ, יְהוָה אֱלֹהָי, לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם. לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַרְתָּ יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה, אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ, אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם. וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ".

בית המקדש נועד לתווך בין האדם והעם לבין האלוהים. שם האדם יתפלל לאלוהים. אך גם כאשר אינו נמצא שם, גם כאשר בני העם יפלו בשבי, תפילתם תכוון דרך בית המקדש, כאמצעי מוחשי לכיוון תפילתם אל האלוהים. ומעניין וראוי לציון, שבית המקדש אינו מיועד רק לתפילת יהודים, אלא גם לתפילת נוכרים הרוצים בכך.

בהמשך תפילתו מפרט שלמה שורה של מקרים שבהם נדרשת תפילה, והיא תעשה באמצעות בית המקדש. ומי שבולטת בהעדרה, היא עבודת הקורבנות. בכל נאומו, מדבר שלמה על בית המקדש אך ורק כעל בית תפילה. זו עבודת ה' הרצויה. אף מילה על פולחן הקורבנות.

רק מסיים שלמה את תפילתו, ומה הוא עושה? פותח בית מטבחיים המוני לקרבנות: וַיִּזְבַּח שְׁלֹמֹה אֵת זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר זָבַח לַיהוָה: בָּקָר עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וְצֹאן מֵאָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף, וַיַּחְנְכוּ אֶת בֵּית יְהוָה הַמֶּלֶךְ וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

איך ניתן להסביר את הפרדוכס הזה, את הפער בין פולחן התפילה שבנאום לפולחן הקורבנות שבתום הנאום? אני רואה את הפרדוכס ופתרונו כדומים לפרדוכס של עצם קיום הבית. הפער בין הדיוטא העליונה של הרצוי, לבין המציאות. הפולחן הראוי והרצוי הוא התפילה, אך כנראה שעם ישראל עוד לא היה כשיר לכך, והיה זקוק עדין, כשלב מעבר, בפולחן הקורבנות. אולם תפילתו של שלמה מבשרת את העתיד לבוא.

וכמה מוזר שבימינו, אלפיים שנה אחרי שנגמלנו מעבודת הקורבנות והלכנו קדימה, יש מי שעוד מתגעגעים ועורגים לפולחן הזה. 

* 929