ואלה תולדות מלכי ישראל, המופיעים בפרק טז.
בעשה עלה למלוכה אחרי שרצח את נדב, ובכך הדיח את מי שעשה הרע בעיני
ה', ומנע ממנו המשך השושלת.
על בעשה נאמר: "כָּל
הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּעֵינֵי יְהוָה לְהַכְעִיסוֹ, בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת
כְּבֵית יָרָבְעָם". וגזר הדין: הִנְנִי מַבְעִיר אַחֲרֵי בַעְשָׁא וְאַחֲרֵי
בֵיתוֹ, וְנָתַתִּי אֶת בֵּיתְךָ כְּבֵית יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. הַמֵּת לְבַעְשָׁא
בָּעִיר יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים, וְהַמֵּת לוֹ בַּשָּׂדֶה יֹאכְלוּ עוֹף הַשָּׁמָיִם".
ואכן, בנו אלה לא האריך ימים בשלטון, ומלך בסך הכל שנתיים. אך בשנתיים
הללו הוא הספיק לעשות הרע בעיני ה'. הכתוב מציב את אביו ואותו כמקשה אחת: "אֲשֶׁר חָטְאוּ וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיאוּ אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם".
לאחר שנתיים בשלטון שר חצי הרכב שלו, כלומר אחד הגנרלים הבכירים
בצבאו, זמרי, חולל הפיכה, הרג אותו ותפס את השלטון. שלטונו של זמרי ארך שבעה ימים
בלבד. וכבר בשבעת הימים האלה, ומן הסתם גם בשנים שקדמו לכך, הוא עשה הרע בעיני ה'.
"עַל חַטֹּאתָיו אֲשֶׁר חָטָא לַעֲשׂוֹת
הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר עָשָׂה
לְהַחֲטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".
כעבור שבוע העם מרד בזמרי והרגו. המלך הבא הוא עמרי, שר הצבא ומנהיג
המרד נגד זמרי. ועל עמרי לא נאמר רק שעשה הרע בעיני ה'. הוא הגדיל לעשות. "וַיַּעֲשֶׂה עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה,
וַיָּרַע מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו". הוא חטא אף יותר מקודמיו. "וַיֵּלֶךְ
בְּכָל דֶּרֶךְ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל,
לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַבְלֵיהֶם".
כעת, משאנו כבר מכירים את תג המחיר, לא
נותר לנו אלא לדמיין באיזו מיתה שונה ומשונה יזכה עמרי, ואיך יוכרת כל זרעו ותפסק
שושלתו. וכאן צפויה לנו הפתעה. "וְיֶתֶר דִּבְרֵי עָמְרִי אֲשֶׁר עָשָׂה, וּגְבוּרָתוֹ
אֲשֶׁר עָשָׂה, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
וַיִּשְׁכַּב עָמְרִי עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּשֹׁמְרוֹן. וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב
בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
דווקא עמרי, שחטא יותר מכל קודמיו, זכה לתקופת שלטון ארוכה יחסית, 12
שנה ומת מוות טבעי והוריש בשלום ובבטחה את המלוכה לבנו אחאב, ממשיך השושלת.
איך זה ולמה? במה זכה עמרי להעדפה מתקנת?
הסבר מעניין לשאלה נתן הרב יששכר שלמה טייכטל בספרו "אם הבנים
שמחה".
****
בשנת תרצ"ו 1936 יצא לאור בהונגריה
הספר "תיקון עולם", קובץ מאמרים של 150 רבנים נגד הציונות. 1936, כשהיטלר
כבר ביסס את שלטונו בגרמניה ושמי אירופה התקדרו – תחת לקרוא את המפה ולקרוא לחסידיהם
לעשות הכל כדי להגיע לא"י, מה שעמד בראש מעיניהם של אותם רבנים הוא לצאת נגד הציונות.
גם השואה לא פקחה את עיניהם של מרבית הרבנים
האנטי ציוניים, ואף במהלכה ובעקבותיה לא חזרו בתשובה. אחדים מהם, ובהם האדמו"ר
מסאטמר יואל טייטלבאום, חולצו בידי התנועה הציונית, תוך שהם מפקירים את חסידיהם, ולאות
תודה למציליהם הגבירו את מלחמתם בציונות ומאוחר יותר במדינת ישראל, עד היום. נציגות
של חסידי סאטמר השתתפה אף בוועידה האנטישמית בדרבן, 2001, שבה נקבעה האסטרטגיה של מסע
הדה-לגיטימציה לישראל. רק לפני שבועות אחדים הגיע לארץ
האדמו"ר מסאטמר עם מעטפות מפוצצות מדולרים, שחילק לגיבורים, המובילים את
המלחמה נגד גיוס חרדים ונגד חרדים שמתגייסים.
בין הכותבים בספר, היה גם הרב יששכר שלמה
טייכטל, רב הקהילה, אב בית הדין וראש הישיבה בעיירה פישטיאן שבסלובקיה, תלמידו ועוזרו
של האדמו"ר ממונקאש וחסיד מובהק שלו. באותה שנה פירסם טייכטל מאמר אנטי ציוני
בעיתון "יידישע צייטונג", בו טען שבניין א"י בידי הציונים הוא חילול
הקודש ויגרום לטומאת הארץ.
אולם בניגוד לרבנים חרדיים אחרים, הרב טייכטל
חזר בתשובה. עיניו נפקחו, לנוכח מוראות השואה, הוא ערך חשבון נפש מעמיק של דרכו, הגיע
למסקנה שכל עולמו היה טעות, שהוא טעה והטעה את הרבים. הוא הבין שהפתרון היחיד לעם היהודי
הוא הציונות. חזרתו בתשובה הייתה מלאה – הוא חזר בו מכל עמדותיו בעבר, לא התכחש להן
אלא הכה על חטא, לקח אחריות (מוגזמת, מבחינה עובדתית) שלו ושל חבריו על השואה. אף שהשואה
היא שגרמה לחזרתו בתשובה, הרב טייכטל לא נימק את תמיכתו בציונות בהיותה מענה לשואה,
אלא כתנועה צודקת מלכתחילה, מבחינה דתית ולאומית, בהיותה מחויבת ליישוב א"י. הוא
הגיע למסקנה שהציונות הדתית צודקת הן ביחסה לבניין א"י והן ביחסה לשיתוף הפעולה
עם התנועות החילוניות לגאולת ישראל בארצו. הוא נדר להיאבק בכל מאודו בעד הדרך החדשה
שאימץ. עם זאת, הוא לא ראה עצמו פורש מן הציבור החרדי, ולא רצה לערער את מעמד המנהיגות
הרשמית של החסידות, כי אם לשכנע את הרבנים בצדקתו.
את הגותו החדשה העלה על הכתב בספר
"אם הבנים שמחה", אותו כתב בתנאים קשים, כפליט, כאשר הוא מרבה לצטט מן הזיכרון
ממקורות רבים ומגוונים, אף שהספרים עצמם לא היו בידיו. המהפך שחל בגישתו, התקבל בעוינות
רבה בקרב הקהילה החרדית. הוא מספר על ההתנכלויות אליו, כיצד מנעו ממנו בחוגים האורתודוכסיים
לעלות לתורה ובעיקר לדרוש דרשותיו בשבת בבתי כנסת שונים. הרב טייכטל נרצח באושוויץ, ולפי חלק מן העדויות ברכבת בדרך לאושוויץ.
תקצר היריעה לפרט את המסרים של "אם
הבנים שמחה". אני ממליץ מאוד לקרוא את הספר ומזמין לקרוא מסה בת שני חלקים שכתבתי
עליו (חלק א', חלק ב').
כאמור, אחת הסוגיות בהן נוגע טייכטל הוא פולמוס עם החרדים המבקרים את
הציונות הדתית המשתפת פעולה עם חילונים, רחמנא לצלן, מחללי שם שמים ברבים ומחללי
שבת בפרהסיה.
הרב טייכטל משבח את החלוצים החילונים שעלו
לארץ ומיישבים אותה, למרות שאינם שומרים מצוות. הוא מציין את העובדה, שדווקא למלך עמרי,
שחטא יותר מאחרים ואף הושווה לירבעם בן נבט, קמה שושלת – שושלת של חוטאים ומחטיאים,
בניגוד למלכים אחרים שלא היה להם המשך. במה הוא זכה? בזכות העובדה שבנה עיר גדולה בא"י,
שומרון. "א"כ, הא לך ראיה ברורה גם על הנעשה בזמננו, שבוני הארץ המה בעוה"ר
[בעוונותינו הרבים א.ה.] עוזבי התורה ר"ל [רחמנא לצלן א.ה.] אבל בטח שאינם גרועים
מעמרי, שהכתוב העיד עליו שהרע בעיני ה' מכל אשר לפניו, והלך בדרך של ירבעם בן נבט,
שהחטיא את ישראל. ואעפי"כ בבניינו שבנה א"י קיים את המצווה כתיקונו, וגם
הייחוד נעשה למעלה על ידו, כן נראה ברור דספירת המלכות למעלה בעולמות עליונים נתקנה
ונתגדלה ע"י מעשה הבניין של אלו בוני הארץ דזמנינו, יהיו מה שיהיו אף הפושעים
היותר גדולים, מכל מקום מעשיהם רצויים לפני הבורא". מכך מסיק הרב טייכטל, שמצוות
יישוב א"י היא הגדולה במצוות, ולכן אף שהחילונים אינם מקיימים מצוות, הם מקיימים
את המצוות החשובות ביותר, להבדיל ממי שיושבים בגולה. "הבונים", מפריחי הארץ,
עושים תיקון גדול יותר מתיקונו של כל צדיק. "מצוות יישוב א"י היא מצווה יקרה
כל כך שהיא כלולה מכל המצוות וכוללת כל התורה כל קביעת המועדים וראשי חדשים, וכל מצוותיה
תלויות בה וכמו שכתב הרמב"ם... על זה כי מציון תצא תורה, וכן כל חיות האומה תלוי
בה".
אז במה זכה עמרי לשושלת? בזכות יישוב ארץ ישראל ובניין העיר שומרון,
ככתוב בפרק שלנו: "וַיִּקֶן אֶת הָהָר
שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף, וַיִּבֶן אֶת הָהָר, וַיִּקְרָא אֶת
שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה עַל שֶׁם שֶׁמֶר, אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן".
בנו של עמרי, אחאב, המשיך לבנות ולחזק את העיר. העיר שומרון נותרה עיר
ישראלית עד כיבוש א"י בידי אלכסנדר מוקדון, שהפך אותה לעיר הלניסטית והעניק
לה את השם סמריה. העיר חרבה כאשר נכבשה מחדש בידי יוחנן הורקנוס.
המלך הורדוס הקים את העיר מחדש, בשם סבסטי. האתר הארכיאולוגי תל
שומרון העתיקה נמצא בסמוך לכפר סבסטיה, הנמצא היום בשלטון הרש"פ.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
