ב-1932 עלו חלוצי קבוצת השרון להתיישב ברמת דוד, בעמק יזרעאל; אחת משתי
קבוצות יריבות שהקימו את הקיבוץ. כעבור עשרים שנה, בפילוג בקיבוץ המאוחד, הם
התפלגו מרמת דוד ויחד עם הקבוצה שפרשה מגבת הקימו את קיבוץ יפעת. קבוצת השרון היא
קבוצה של חלוצי העליה השלישית, שחבריה עלו לארץ בראשית שנות העשרים, ועד התיישבותם
בעמק עסקו בכיבוש העבודה העברית במקומות שונים בארץ ובסוגים שונים של עבודות.
ההתיישבות בעמק יזרעאל, באותם ימים, הייתה מעשה חלוצי נועז של התיישבות
בספר והרחבת גבולות הארץ, אולם ההתיישבות בעמק לא הייתה משאת נפשם של חברי קבוצת
השרון. התיישבותם בעמק הייתה פשרה על האידיאל. האידיאל היה התיישבות בגולן. ואם
לדייק יותר – בחורן, כלומר בחלקו המזרחי של הגולן, המכונה היום "הגולן
הסורי".
השם חורן הוא שם המחוז מתקופת המקרא, והוא מוזכר בספר יחזקאל. בתקופת
העליה הראשונה החורן היה אחד מיעדי רכישת הקרקע וההתיישבות. הברון רוטשילד רכש
שטחים גדולים מאוד והקים בה מושבה. לימים השטח עבר לידי יק"א (ראשי תיבות
באנגלית של החברה היהודית להתיישבות) ובהמשך לידי פיק"א (ראשי תיבות באנגלית
של החברה להתיישבות יהודית בא"י). אולם אם בתקופת העליה הראשונה ניתן לראות
בכוונות ההתיישבות דבר טבעי – הרצון לעלות לארץ ולהתיישב במרחביה לא היה מוגבל
בגבולות כלשהם, והחורן היה אחד היעדים, וכך גם בתקופת העליה השניה, כאשר החורן היה
יעד אליו חתרו אנשי "השומר" וחלק מחברי דגניה; לא כן בשנות העשרים של
המאה שעברה.
בעת קביעת הגבול הבינלאומי בין שטח המנדט הבריטי שיועד להקמת בית לאומי
ליהודים בא"י לשטח המנדט הצרפתי שיועד להקמתן של סוריה ולבנון, שיקולים קולוניאליסטיים
של שתי המעצמות הללו קבעו שהגולן והחורן יהיו מחוץ לשטח המיועד למדינה היהודית.
התנועה הציונית, נאבקה על כך שהגולן יישאר בתחום המנדט, אולם המאבק נכשל, הגבול
נקבע, ומה יש לחלוצים הצעירים הללו לחפש בחורן, בעומק שטח המנדט הצרפתי, הרחק
מהשטח המיועד לבית הלאומי היהודי?
מסתבר, שחלום ההתיישבות בחורן לא פג, ובקרב חלוצי תנועת העבודה שוב ושוב
עלו המחשבות והתכניות להתיישבות בחורן. זה היה גם חלומה של קבוצת השרון.
חלוצי קבוצת השרון, ראו עצמם מעין קבוצת "אקסטרים" חלוצית. הם
שאפו רחוק – לרחוק ככל האפשר מן המרכז "המבוסס", ולהרחיב בהתיישבותם את
גבולות הארץ. בשנת 1924, כשהקבוצה ישבה בחיפה ועסקה בבניין, נפגש עמם שמואל דיין,
חבר מרכז מפלגת "הפועל הצעיר", והדליק אותם על רעיון ההתיישבות בחורן.
בשלב זה, הרעיון עוד לא היה של הקמת יישוב קבע, אלא של קבוצת כיבוש עבודה
חלוצית, שתגיע למקום ותכשיר את השטח, לקראת התיישבות המונית בעתיד.
יש לציין, שהגורמים המיישבים הרשמיים לא חתרו באותה תקופה להתיישבות
בחורן, אך מפלגת "הפועל הצעיר", שקבוצת השרון הייתה מזוהה עמה, החליטה
לקדם את הרעיון באופן עצמאי.
חברי הקבוצה התלהבו מן האתגר. מרכז המפלגה שהציע להם את האתגר, הכתיב
למשימה חובת סודיות, מה שהגביר בקרב חבריה את ההתלהבות. הקבוצה קיבלה החלטה
חגיגית: "עולים החורנה". ההחלטה נמסרה במכתב רשמי לשמואל דיין. מרגע זה,
ההתיישבות בחורן הייתה מטרת העל של הקבוצה. אולם למגינת לבם, המפלגה השתהתה, ולא
קידמה את המיזם, בוודאי לא בקצב שהם ציפו. הם החליטו לפעול באופן עצמאי. נציגותם
נפגשה עם חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית וחבר הקבוצה אליהו בן חורין נפגש עם
הברון רוטשילד וניסה לרתום אותו לרעיון. אולם כל הניסיונות כשלו, והקבוצה נאלצה
להתפשר על התיישבות בעמק יזרעאל, אך הדי חלום החורן המשיכו להדהד בה עוד תקופה
ארוכה.
קבוצת השרון לא הייתה היחידה שרקמה בשנות העשרים את חלום ההתיישבות בחורן.
ב-1922 לקח על עצמו גדוד העבודה ע"ש טרומפלדור את המשימה החלוצית הגדולה, ההתיישבות
בחורן.
הגדוד שלח משלחת חקר לחורן, בראשותו של יהודה קופלביץ', לימים אלמוג –
ממנהיגי הגדוד, מבוני סדום, שעל שמו קיבוץ אלמוג בצפון ים המלח. יחד עמו השתתפו
במשלחת צבי נדב וחיים שטורמן, שנפל במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט ועל שמו קיבוץ
מעוז חיים.
המשלחת יצאה מכפר גלעדי לביירות, משם לדמשק ומשם לאדרעי (דרעא). היא
נפגשה עם מנהלי אדמות רוטשילד בחורן ודנה עמם על קבלת אחריות לחריש, בקבלנות, של
5,000 דונם. אנשי חברת יק"א דיברו על רצון לרכוש עוד 100,000 ד' כדי ליצור
רצף טריטוריאלי מאותן אדמות עד שטח המושבה בני יהודה.
בתשרי תרפ"ג (ספטמבר 1922) התכנסה בתל-יוסף מועצת גדוד העבודה
והחליטה:
"על הוועד הפועל לבוא במו"מ עם יק"א בדבר עליית הגדוד
לחורן.
להטיל על הוועד הפועל לבוא במו"מ עם יק"א על דבר קבלת עבודת
החרישה בחורן באביב".
בגיליון א' בחשוון תרפ"ג (אוקטובר 1922) יוחד לנושא מאמר המערכת של
"מחיינו", ביטאון הגדוד. "עלינו לייצר חבר אנשים לעלות חורנה לכבשו
וליישבו. שאיפתנו לחורן אינה סתם ליישב עוד מספר אנשים שם, כי אם שאיפה של תנועה
כבירה, שאיפה של התרחבות, של היקף – מחאה נגד הגבולים שמסמנים לנו הממשלות
האימפריאליסטיות. כי לא לגרש את מישהו מאדמתו אנו רוצים, כי אם ליישב אדמה הבלתי
נושבת.
עלייתנו לחורן צריכה להיות המבחן לתוצאות עבודתנו במשך שנתיים כי במשך
חצי שנה אנחנו צריכים בכוחותינו אנו לסלול דרך לבנות מסילת ברזל, לבנות את הנקודה
הראשונה ולסדר את כל המוסדות, ושנוכל במשך 10 רגעים להחליף את כל כלי העבודה לכלי
הגנה, את ההלוכיות [=משאיות] המובילות משא לאוטומובילים משוריינים וכו'. כיבוש
המקום צריך לקבל צורה של תנועה עובדת שקטה וחזקה".
באותו גיליון כתב קופלביץ' דו"ח על המשלחת, ובה הזהיר: "כל
שאלת החורן עומדת כעת לפני סכנה, מפני שבבוקר לא עבות אחד הנך יכול לעמוד בפני
העובדה כי החורן עבר מרשות היהודים". לכן, יש להקדים כעת ולדרוש התיישבות
מיידית. ואכן, הגדוד תכנן תכניות רבות לעבודה והתיישבות. בסופו של דבר גדוד העבודה
נקלע למשברים אידיאולוגיים ופוליטיים חריפים בתוכו והתפרק, והתכנית לא יצאה לפועל.
הניסיונות לחדש את ההתיישבות בחורן נמשכו כל העת. ויצמן ניהל בנדון מגעים
עם ממשלת צרפת. עד אמצע שנות השלושים היו תכניות להתיישבות בלתי לגאלית בחורן של
בוגרי תנועת "החלוץ" בסוריה. חלוצי "השומר הצעיר" שהקימו את
היישוב הראשון של "חומה ומגדל" תל עמל, שאפו בראשית שנות השלושים
להתיישב בחורן, וכך גם אנשי פלוגת בית"ר בראש פנה. בראשית שנות הארבעים,
גרעין הפלמ"ח שהקים את בית קשת, הסכים להקים שם את יישובו באופן ארעי, כי
תכניתו הייתה להתיישב בחורן. הכמיהה להתיישבות בחורן, תחת המנדט הצרפתי, ובכך
להרחיב במעשה ההתיישבות את גבול הארץ, הייתה משותפת, אם כן, לכל הזרמים.
****
בנאום שנשא מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין בפני תלמידי הסמינר הדו-שנתי
של התנועה, בשנת 1966, הוא אמר: "אינני סבור שחברון או חורן או מואב או עמון
הם פחות ארץ ישראל בהכרה שלנו מאשר כנען, מאשר הגליל התחתון". גם אז, 18 שנים
לאחר הקמת המדינה, לא ויתר טבנקין על חזון ההתיישבות בחורן.
שנה אחר כך, במלחמת ששת הימים שוחרר הגולן. אדמות החורן נותרו בידי מדינה
שהייתה קיימת באותם ימים, ונקראה סוריה. בדיוק לפני חמש שנים פרצה בדרעא שבחורן
מלחמת האזרחים שריסקה את סוריה והטביעה אותה בדם.
ואילו הגולן הישראלי משגשג, עולה כפורח, ואנו מגשימים יום יום את חזונם
של החלוצים; את החלום שרקמו לפני מאה שנה.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
