* לא למדינת הימורים –
נתניהו ויריב לוין מנסים להכניס קזינו לאילת. אין זה רעיון חדש. כבר עשרות שנים,
אחת לכמה שנים עולה רעיון העוועים הזה ונופל. יש לקוות שכך יהיה גם הפעם. די בכך
שהמדינה נותנת אפיק ממלכתי לתרבות ההימורים, באמצעות הפיס והטוטו – לפחות הרווחים
הולכים למטרות חשובות של חינוך, תרבות וספורט. אין כל צורך להגביר את הלגיטימציה
לתרבות הקלוקלת, המעוותת, המשחיתה והמנוונת הזאת. אין כל סיבה להפוך את אילת
ללאס-וגאס ישראלית, חלילה.
טרם שמעתי את דעתה בנדון של סיעת "כולנו" שבעבורה הצבעתי
בבחירות. בינתיים אני מסופק מכך שהמפלגות החרדיות והדתיות מייצגות אותי נאמנה
בנושא זה.
* לבדוק את עצמי - בנושא
הקזינו, הבחנתי בתופעה המעניינת, שאנשים שכמעט בכל נושא דעותינו הפוכות – בנושא זה
דעתם כדעתי. חשבתי שעלי לבדוק את עצמי, שמא נשתבשה דעתי. ואז קראתי את מאמרו של
רוגל אלפר, שהציג את ההתנגדות להימורים "פשיזם", ונחה דעתי.
* אי שוויון בפני החסד –
שוויון בפני החוק הוא יסוד מוסד בדמוקרטיה, תנאי הכרחי לקיומו של שלטון חוק, הכרח
לקיומם של צדק ומשפט הנהנים מאמון הציבור.
יש הבדל בין מידת הדין ומידת הרחמים. מידת הרחמים היא אישית, אין בה סרגל
ולכן אין בה שוויון. מוסד החנינה אינו שייך למידת הדין אלא למידת הרחמים, ולכן
אינו שוויוני.
במאמר ב"הארץ" מדגיש ארי שביט את החשיבות בעובדה שהנשיא קצב
וראש הממשלה אולמרט נשפטו במידת הדין השוויונית וכך העונש שנגזר להם. "דין
הוא דין". אך כאשר מדובר במידת הרחמים, הוא מציע להחיל עליהם חסד ולחון אותם.
"אם קצב ואולמרט יודו בחטאיהם, יביעו חרטה על מעשיהם וירכינו סוף סוף את ראשם
בפני שלטון החוק — יש לאפשר להם לשוב ולהיות בני חורין ביום העצמאות הזה".
אמנם התנאי שהוא הציב – הודאה וחרטה, הוא מדע דמיוני. אולם חבל ששביט
משתלב בקמפיין החנינה לאולמרט, שלעתים מכיל בתוכו גם את האנס הסדרתי. נכון, מוסד
החנינה אינו צריך להיות שוויוני. מידת החסד צריכה להיות מופנית כלפי אנשי מוכי
גורל, כלפי החלשים בחברה, כלפי אנשים שחטאו כי לא מצאו את מקומם. לא כלפי הגבירים
והתקיפים, לא כלפי האנשים שהגיעו לקצה קצה של הפרמידה, שהיה להם הכל, אך תאוות
הכוח, השליטה והבצע שלהם הייתה אינסופית והביאה אותם לאורח חיים של פשע ושחיתות.
והרי אין המדובר באנשים שמעדו; קצב ואולמרט הם פושעים סדרתיים שניהלו לאורך עשרות
שנים אורח חיים עברייני.
מפתיע שגם ארי שביט, שמעולם לא היה בעדת מלחכי פינכתו של אולמרט בתקשורת
ובעיקר בצמרת התקשורת, מצטרף לקמפיין החנינה.
שביט, במאמרו, היטיב לתאר את המערכת המושחתת ששתל אולמרט בתקשורת,
ושבעטיה חלקים ניכרים ממנה, ובראשם עיתון הבית שלו "ידיעות אחרונות"
והאתר שלו ynet ובמידה רבה ערוץ 2, התייצבו לצדו ומעלו
בשליחותם העיתונאית.
כותב שביט: "אולמרט ידע לנצל את עוצמת האישיות הנדירה שלו ואת האינטליגנציה
הרגשית היוצאת דופן שלו, כדי לטוות רשת של קשרים שלא היתה כמוה. הוא פיתה מוציאים לאור,
כישף עורכים והקסים בעלי טורים. כך, בלי להיות סילביו ברלוסקוני, הוא היה כברלוסקוני.
כשמונה במפתיע לראש הממשלה — בדיוק לפני עשור — גם התקשורת, גם הקהילה העסקית וגם הממסד
הביטחוני עברו לדום. הלא כולם הכירו אותו. כולם חיבבו אותו. רבים גנבו אתו סוסים".
אותה מערכת התייצבה להגנתו גם כשנחשפו ממדי שחיתותו ועבריינותו. ביום שבו
נכנס הפושע לכלא, התקשורת ברובה שידרה במתכונת של אסון לאומי ועוד בטרם חצה
העבריין את סף בית האסורים היא החלה בקמפיין החנינה הגדול. ארי שביט, אחד
העיתונאים ההגונים בישראל, שאינו נוטה להיסחף בזרמים העכורים ולצעוד עם העדר, כשל
הפעם, כאשר הצטרף לעדר דורשי החנינה.
* חדשות הבידוד המדיני – השבוע
האחרון היה שבוע מוצלח מאוד ליחסי החוץ של ישראל. שבוע שבו ביקור מוצלח של
רוה"מ ושרים נוספים בגרמניה, שבו הודקו היחסים בין המדינות והובעה תמיכה של
הקנצלרית מרקל במדיניות ישראל.
התפתחות חשובה יותר – ממשלת בריטניה החליטה לקדם חוק מחמיר נגד ה-BDS
וכל תופעת החרם על ישראל, והגדירה את התופעה באופן המדויק – אנטישמיות.
ובינתיים – ההחלטה השערורייתית של האיחוד האירופי על סימון מוצרים
ישראליים שיוצרו ביו"ש והגולן היא בגדר אות מתה, וסביר שהיא תישאר כזאת עד
ביטולה.
* שר אינו אדם פרטי – שר
התחבורה ישראל כץ לא השתתף בביקור שרי הממשלה בגרמניה, כיוון שהוא אינו דורך על
אדמת גרמניה, בשל אחריותה לשואה.
אני מכבד את ישראל כץ כאדם פרטי, על החלטתו המצפונית לא לדרוך על אדמת
גרמניה. אולם ישראל כץ אינו אדם פרטי. כשר, עליו לפעול לקידום האינטרסים של מדינת
ישראל, קשרי החוץ שלה וקשריה הכלכליים. הידוק היחסים עם גרמניה הם אינטרס ישראלי
מובהק, שעליו להנחות את שרי הממשלה.
השר כץ רצה להתמנות לשר החוץ, הוא רואה עצמו מועמד לראשות הממשלה. האם גם
כראש הממשלה ושר החוץ הוא יחרים את גרמניה?
* רב אמן – אין
ספק שנסראללה הוא רב אמן בלוחמה פסיכולוגית.
* הזניית מקצוע האזרחות - חברי
ד"ר הדר ליפשיץ, ד"ר למדע המדינה ומורה לאזרחות ותיק ומנוסה, התפטר
מוועדת מקצוע האזרחות בעקבות הזניית המקצוע. הוא אינו היחיד שעשה כן.
המפקחת על המקצוע יעל גוראון, הפיצה למורים לאזרחות "מושגון" –
מסמך של מושגים, שעליו יבחנו התלמידים בבגרות. כיוון שמערכת החינוך שלנו בעיקר
מוכוונת בחירות הבגרות - מרגע צאתו של ה"מושגון", הוא אִייֵן למעשה את
ספרי האזרחות ואת תכניות הלימודים, וכל שיש הוא לשנן את ה"מושגון". זהו
כשלעצמו כשל פדגוגי חמור והרסני.
מה שחמור יותר, הוא שה"מושגון" מבטא אינדוקטרינציה של עמדות
פוסט ציוניות, תמיכה באקטיביזם השיפוטי הקיצוני וגישות של ליברליזם קיצוני,
כמושגים אובייקטיביים שאותם יש לשנן כדי לעבור את המבחן.
אין זה אלא פוטש פדגוגי.
שר החינוך בנט, חובב המנהרות הידוע, עוצם את עיניו לנוכח המנהרות הנחפרות
תחתיו במשרד החינוך.
... ובינתיים נמשך קמפיין הגעוואלד נגד ספר האזרחות החדש שטרם יצא, והוא
מותקף מדי מי שלא קראו אותו, בטענה שהוא... מוטה לכיוון המדינה היהודית, שעל פי
הרעל הפוסט ציוני יש סתירה בינה לבין מדינה דמוקרטית. אבל מה זה משנה מה כתוב
בספר? כל עוד קיים ה"מושגון" השערורייתי, מוטב להדפיס את הספר על נייר
רך, כדי שייעשה בו שימוש כלשהו.
* שיקול דעת - דבריו
של הרמטכ"ל, על כך שמצופה מחייל, שעומדת מולו מחבלת בת 13 שאוחזת מספריים ויש
ביניהם מתרס, לא לרוקן עליה מחסנית, נכונים ומדויקים. ואכן, זו הגישה המאפיינת את
חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל. הבעיה בדבריו, היא שהם עלולים להתפרש כביקורת
על כך שדברים כאלה נעשו, כביכול. האם חייל או שוטר רוקן מחסנית על מחבלת בת 13,
שהחזיקה מספריים, כשהיה ביניהם מתרס? לא שמעתי על מקרה כזה. בשעה שמתקיימת תעמולת
כזב נגד ישראל, מבית ומחוץ, המציגה את התגוננותה של ישראל מפני מתקפת הטרור
כ"ציד פלשתינאים והוצאה להורג ללא משפט", אמירות בלתי זהירות כאלו,
עלולות לספק תחמושת לחורשי רעתנו.
טוב עשה הרמטכ"ל, שבפגישה עם בני נוער דיבר על הצורך בשיקול דעת
בשימוש בנשק. אני בטוח שהוא יכול להעביר את המסר הזה בצורה מוצלחת יותר. ניתן
לצפות מהרמטכ"ל ליתר שיקול דעת בדבריו.
* אם תתגשם הפנטזיה של גדעון לוי - מזה
כחצי שנה מצויים אזרחי ישראל תחת מתקפת טרור פלשתינאית. מדי יום, ולעתים מספר
פעמים ביום, מחבלים מנסים ולעתים מצליחים לרצוח יהודים בדקירות סכין, בדריסה ברכב
או בירי. כך מתאר גדעון לוי את מתקפת הטרור, בפשקוויל נאצה נגד הרמטכ"ל
אייזנקוט: "תחת פיקודו של גיבור העם וחביב התקשורת הזה מנהל צה"ל מסע ציד
מכוער ועלוב בסדרת הוצאות להורג על בסיס יום יומי. כבר מזמן לא היתה כאן התנהגות כה
פרועה, מופקרת ואלימה של הצבא". והפתרון שהוא מציע: בית הדין בהאג.
החלום של גדעון לוי, לו הוא מטיף מאמר אחרי מאמר, הוא הקמת מדינה ערבית
יהודית שתוצף במיליוני "פליטים", במקומה של מדינת ישראל. שכנתנו מצפון
מאותתת לנו, בחצי מיליון סימנים, על הצפוי אם תתגשם הפנטזיה שלו.
* בהמה –
"בהמה", כך הגדיר העיתונאי שמעון שיפר בשידור את ח"כ ענת ברקו.
ברקו, סא"ל במילואים, ד"ר לקרימינולוגיה, אחת המומחיות הגדולות בעולם
בנושא הטרור, המוזמנת להרצות בנושא בפני טובי האוניברסיטאות בעולם ובפני פורומים
כמו מחלקת המדינה בארה"ב, ראשי ה-FBI
וראשי המשטרות בארה"ב ואירופה. ספריה של ברקו תורגמו לשפות רבות. כפעילה
חברתית היא אף זכתה באות המתנדב המצטיין.
אבל בעבור שמעון שיפר היא בהמה. ברקו היא אישה, ובעיני גברים מסוגו של
שיפר, אין צורך להתמודד עם דעותיה ומותר להשמיע נגד הערה סקסיסטית נחותה ודוחה
בשידור. אולם סקסיזם בוטה כזה כבר אינו פוליטיקלי קורקט. ברור איזו מהומת אלוהים
הייתה נוצרת כאן, בצדק רב, אילו הדברים נאמרו על זהבה גלאון, למשל. אבל ברקו היא
אישה "ימנית" וכך דברי הבלע השוביניסטיים החזיריים של שיפר, עברו בקול
דממה דקה.
וכל זאת למה? כיוון שח"כ ברקו אמרה בנאום בכנסת שאין עם פלשתינאי.
כך צייצה ח"כ תמר זנדברג בהודעת שיימינג בטוויטר, והוסיפה: "אין שכל,
אין דאגות". אני משער שהיא לא הוסיפה סמיילי, כי במיליֶה שלה בטח הבינו לבד
איפה צריך לצחוק.
אז זהו, שלא. ברקו לא טענה שאין עם פלשתינאי. להיפך, היא אמרה שיש עם פלשתינאי.
אלא שהיא אמרה שזהו עם חדש שקם מתוך ההתנגדות למפעל הציוני ולמדינת ישראל. זו
עבודה שאינה ניתנת להפרכה. אז מה? והכל הגחיכו את אחת ההוכחות לכך – אמירתה שלא
יתכן שהפלשתינאים היו נקראים מראש בשם המתחיל באות שאינם יכולים לבטאה. וגם זאת
עובדה.
אבל את מי מעניינות עובדות? העיקר שאפשר לבזות ולהשפיל, זה הרבה יותר קל
והרבה יותר כיף מדיון רציני. במיוחד למי שאין לו טיעונים רציניים.
* סמל שאי אפשר לנתץ - מאכזב
לקרוא על כך שלך ולנסה היה מודיע של המשטר הקומוניסטי בפולין. הרי ולנסה הוא סמל
נערץ עליי מנעוריי. ופתאום, לגלות עובדה כזאת?
אך, לא. זו אולי מכה קטנה בכנף, אך היא בטלה בשישים לנוכח תרומתו הגדולה
של ולנסה לאנושות, לחירות האדם. החשמלאי, מנהיג הפועלים ממספנות גדנסק, שהקים את
תנועת "סולידריות" ואילץ את המשטר הקומוניסטי בפולין להתפשר עמה. המהפכה
השקטה של ולנסה, שלא נשפכה בה טיפת דם, בישרה את האביב של מזרח אירופה כולה, עשור
מאוחר יותר. ולנסה ו"סולידריות" הנהיגו את המהפכה השקטה שהובילה לבחירות
שבהן נפל המשטר הקומוניסטי. לאחר זמן קצר נבחר לנשיא פולין. לך ולנסה, חתן פרס
נובל לשלום, נשא את בשורת החרות לארצו, למזרח אירופה ולאנושות כולה.
אז בגיל 25 הוא התפרנס מעט ממלשינות. מביש, אין ספק. סודק מעט את תדמיתו.
אך ולנסה נשאר ויישאר ולנסה.
* ממלכתיות – ג'ורג'
שולץ, בן ה-96, הוא אחד המנהיגים הבולטים של המפלגה הרפובליקאית בארה"ב. הוא
כיהן כשר האוצר בממשל ניקסון וכמזכיר המדינה בממשלו של רייגן. ג'ורג' שולץ הוא
מדינאי מוערך מאוד בעולם כולו. הוא ידיד ותיק של ישראל, ומכהן בין השאר כיו"ר
כבוד של חבר הנאמנים של המכון הישראלי לדמוקרטיה. השבוע הגיח לביקור קצר בן ארבעה
ימים בישראל, לקבלת עיטור מיוחד מראש הממשלה נתניהו ולכנס של המכון הישראלי
לדמוקרטיה.
בגילו המתקדם, הוא, "חד, רהוט, מעורב, מעודכן", כתיאורו של
נחום ברנע שראיין אותו ל"ידיעות אחרונות". כאשר שאל אותו ברנע על
מדיניות אובמה בסוריה, אמר שולץ: "אני לא מתכוון לבקר את נשיא ארה"ב
כשאני בחו"ל".
קראתי נכון? לא מדובר בלנהל מסע הסתה וקריאה לחרם נגד ארה"ב ברחבי
העולם. מדובר בלהשמיע בראיון לעיתון בחו"ל ביקורת עניינית שאותה הוא משמיע
בארצו, בתקשורת חשופה ושקופה הנקראת גם בחו"ל. אבל הוא דבק בקודים של הגינות
דמוקרטית פטריוטית, שבישראל נקראה פעם בשם שהעניק לה ב"ג = ממלכתיות. זה נשמע
כל כך מנותק מההוויה של ימינו, אך זה כל כך ראוי ונכון.
* המילה שאחרי אחרונה - התכנית
"המילה האחרונה" בגל"צ הועברה ל-18:00. בעיניי, עדיף להעבירה מן העולם,
כיוון שהיא משמימה: קרב תרנגולות משעמם וסר חן, נוסח פופוליטיקה, שבו נאמרים כל הדברים
הלעוסים והנדושים ולא נשמע בהם דבר חדש, מפתיע.
הטוב ביותר יהיה להחזיר את התכנית למתכונתה הקודמת, עם ג'קי ואברי, ועם קובי
ועירית לינור. הייתה זו הפנינה של גל"צ. עירית לינור משדרת גם במתכונת החדשה,
אבל איזה הבדל בין מה שהפיקה ממנה הכימיה עם קובי אריאלי, למה שלא הפיק חוסר החמצן
לצדו של רוני בראון הנפוח.
* המשורר הנשכח שהיה מועמד לפרס נובל - המלצת
השבת שלי, היא כתבה גדולה של דליה קרפל במוסף "הארץ" על חתן פרס ישראל
ומי שהיה מועמד לפרס נובל, המשורר והסופר העברי-יידי זלמן שניאור, לאור התרגום
מיידיש של ספרו "המשומדת". כתבה מלמדת ומרתקת.
לפני שנים אחדות, אסף אשתר השמיע בתכניתו "ציפורי שיר" ברשת ג'
את השיר "יד ענוגה", ואמר שאת השיר כתב הנשיא השלישי זלמן שז"ר.
מיד שלחתי סמס ובו תיקנתי אותו, שאת השיר לא כתב זלמן שז"ר אלא המשורר שניאור
זלמן. אשתר קרא ולעג לכך שאיני יודע ששמו של שז"ר היה שניאור זלמן, והוא הוא
המשורר. הגבתי מיד שאני יודע גם יודע ששמו של שז"ר הוא שניאור זלמן, וששמו העברי
הוא ראשי תיבות שמו בטרם עיבור: שניאור זלמן רובשוב, ואני גם יודע ששז"ר היה
משורר, אולם המשורר שניאור זלמן שכתב את "יד ענוגה" הוא אדם אחר. אשתר
התעקש, אך בתכנית הבאה, כעבור שבוע, הודה בטעותו.
אשתר הוא בר אוריין, והעובדה שהוא כלל לא ידע על קיומו של שניאור זלמן
מעידה עד כמה המשורר החשוב הזה נשכח. מכון "הקשרים" והוצאת כנרת זמורה
בית דביר והעורך יגאל שוורץ ראויים לשבח על תרגום הרומן "המשומדת" ועוד
פנינים נשכחות של הספרות העברית בסדרה "רטרו", וקרפל ראויה לברכה על
הכתבה מאירת העיניים. חשוב להקים לתחיה את אוצרות התרבות העברית ולהציל את זכר יוצריהן
(אף שעל פי הכתבה, כנראה שבאופן אישי הוא היה אדם בלתי נסבל ונרגן).
בכתבה צוין שלשיר "יד ענוגה" יש עשרות ביצועים וחלקם הוזכר, אך
השניים האהובים עליי לא הוזכרו - של שלמה בר ו"הברירה הטבעית" ושל דוד דאור.
* "אינני אוהב שקוראים לי גולש" – ההצגה
הראשונה שראיתי בילדותי, או לפחות הראשונה שאני זוכר, הייתה "עוץ לי גוץ
לי". במשך שנים חרשתי את תקליט ההצגה רצוא ושוב פעמים אחדות ביום, ועד היום
אני זוכר את כל שיריו על פה. מבין השירים, האהוב עליי במיוחד – אז, ועד עתה, הוא
"שיר העצה". את השיר המבריק (של שלונסקי הגאון, כמובן) שרו יוסי גרבר
וזאב רווח. גרבר, שכבר היה שחקן ותיק ועתיר ניסיון, גילם את יועץ המלך בממלכת עוץ.
שנים אחדות לאחר מכן החלו שידורי הטלוויזיה הישראלית. חלפו עוד שנה
שנתיים עד שהוריי קנו טלוויזיה לביתנו. מכל התכניות אהבתי במיוחד את סדרת הדרמה של
ליל שישי "חדווה ושלומיק". גם בסדרה זאת, את אחד הגיבורים הראשיים –
מישקה, הבוהמיין התל-אביבי, גילם יוסי גרבר. במשך שנים, יוסי גרבר היה בשבילי "מישקה"
(כפי שאצל צעירים ממני בשנים אחדות הוא היה ונשאר תמרי הנגר).
חלפו עוד שנה שנתיים, ועל האקרנים הפציע סרט שאותו אהבתי מאוד בילדותי,
ואני אוהב אותו גם היום – "קזבלן". את הגיבור השלילי של הסרט, הדמות
השנואה – "גולש" התחמן והמושחת, גילם יוסי גרבר.
בנעוריי אהבתי ללכת להצגות של הקאמרי במועדון "צוותא", וברבים
מהם שיחק יוסי גרבר. אני זוכר שצפיתי בהצגה האחרונה של המחזה "עלייתה ונפילתה
של העיר מהגוני". באותו ערב מכבי ת"א זכתה, בפעם השניה בתולדותיה, בגביע
אירופה לאלופות. בתום ההפסקה ולפני המחצית השניה של ההצגה, או שמא היה זה בתום
ההצגה, עלה יוסי לבמה, הודה בהתרגשות לקהל שהגיע להצגה למרות המשחק, וסיפר שמכבי
ניצחה וזכתה בגביע.
כל שוחר תרבות ישראלי, בכל גיל, יכול לתאר כמוני את האוטוביוגרפיה שלו
כצרכן תרבות, דרך המפגש עם יוסי גרבר. במשך למעלה מ-65 שנה, מילדותו ועד השבוע
האחרון לחייו, היה יוסי אחת הדמויות המרכזיות בתיאטרון, בקולנוע ובטלוויזיה
הישראליים. שחקן בחסד, מוכשר, חכם ואוהב את הבמה ואת הקהל. והבמה והקהל אוהבים
אותו.
יהי זכרו ברוך!
* הללויה - ערב ענוג
וקסום חוויתי בפתח סופשבוע - ערב במושבה קדמת צבי על ליאונרד כהן ושירתו. קובי מידן,
שתרגם לעברית רבים משיריו, הרצה וסיפר, איתי פרל ניגן ושר. שלושתם היו נפלאים.
* ביד הלשון
לעיל, להלן – לעיל ולהלן
הם צמד של הפכים. לעיל – למעלה, קודם לכן. במכתב או במאמר, כותב הרוצה להפנות את
הקורא לדבר שכבר נאמר קודם לכן, יציין "כאמור לעיל".
היפוכה של המילה היא להלן, שמשמעותה – הלאה. במכתב או במאמר, כותב הרוצה
להפנות את הקורא לדבר שייאמר בהמשך, יציין "כפי שייאמר להלן".
הסבר נוסף ל"להלן" הוא "במקום אחר". "כאן
ולהלן" במובן של כאן ושם.
מילה נרדפת ל"להלן", רק בהקשר של והלאה – לקמן.
כדלהלן = כמו שלהלן. כדלקמן = כמו שלקמן.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
