פרק ג' נפתח בעלייתו של יהורם בן אחאב למלוכה בישראל, ומיד מסכם את
הקדנציה: הנ"ל מלך 12 שנים, עשה הרע בעיני ה', אך לא ברמת הרוע של אביו ואמו –
אדרבא הוא תיקן מקצת מעלליהם, אלא ברמה, החמורה כשלעצמה, של ירבעם בן נבט.
האם עשייתו הרעה הייתה מחויבת המציאות?
אירוע בראשית כהונתו, יכול היה לשנות את פני מלכותו.
מישע מלך מואב, שהיה כפוף לממלכת ישראל בימי עמרי ואחאב, ניצל את מותו
של אחאב כדי למרוד בישראל. יהורם גייס את יהושפט מלך יהודה ואת מלך אדום לקואליציה
שתלחם במואב. יהושפט השיב ליהורם אותה תשובה שהשיב לאביו כשרתם אותו למלחמה בארם: "אֶעֱלֶה. כָּמוֹנִי כָמוֹךָ, כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ,
כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ".
אולם במהרה נקלעים צבאות הקואליציה למצוקת מים, שאינה מאפשרת להם
להתקדם. במצוקתם, הם פונים לאלישע.
לאלישע הייתה זו הזדמנות. הנה, יהורם, מלך צעיר, פונה אליו. הוא יכול
לקרב אותו, לטפח אותו כמלך ההולך בדרכי התורה. אך אלישע הזעפן, ההוא מ"מעלה קרחות",
דוחה אותו על הסף, מראש; דוחה אותו בגסות: "מַה
לִּי וָלָךְ?! לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ".
מזל שיהושפט היה שם, ובזכותו אלישע מתערב ובכוחותיו העל טבעיים פותר
את מצוקת המים ומבטיח לישראל ובעלות בריתה ניצחון.
אלא שהניצחון מסתיים בצורה סתומה, קשה להבנה: "וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה,
וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם
וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת-בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו, וַיַּעֲלֵהוּ
עֹלָה עַל הַחֹמָה. וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ
לָאָרֶץ".
לא מובן. מישע עשה את המעשה הנתעב ביותר, המאוס ביותר במדד
"תועבות הגויים": העלה את בנו קורבן. ובעקבות זאת, יצא הקצף על... ישראל
דווקא, והם נאלצו לסגת והמערכה הסתיימה ללא הכרעה.
דורות של פרשנים ניסו להתמודד עם הפרשה. הניסיון הבולט ביותר הוא
הפרדה בין סיפור קורבן האדם לבין סיפור הנסיגה הישראלית, כשני סיפורים עוקבים
כרונולוגית אך לא קשר של סיבה ומסובב. הקצף אינו כעס אלא מגפה. לאחר המצור הממושך
פרצה מגפה בצבא וישראל והוא נסוג.
קשה לי לקבל זאת. במקרה כזה, חזקה על הסופר המקראי שינסח את הדברים
כך, שלא יובן שהנסיגה הישראלית נובעת מכעס על ישראל, בעקבות הקרבת בנו של מישע.
מכל מקום, התיאור הזה משאיר טעם קשה מאוד, על פיו תנופת הניצחון הישראלי נבלמה
בזכות קורבן אדם של מלך אדום. לפחות אחד המדרשים אומר זאת בפירוש: "כנס (מלך מואב) כל איצטרולוגין שלו. אמר להם:
עושה אני מלחמה עם כל אומה ומנצח, וכשאני עושה מלחמה עם היהודים הרי הם מנצחים אותי.
אמרו לו: בזכות זקן אחד, הוא (הקב"ה) עושה להם כך. אמר להם: ומי הוא אותו זקן?
אמרו לו: אברהם. (אמר:) ומה עסקו?... (אמרו:) בן יחיד ניתן לו למאה שנה והקריבו, אמר
להם... בן בכור יש לי שעתיד למלוך תחתי, אני מקריבו ואולי ייעשה לי נס". מדהים. מדרש זה הוא ממש לגיטימציה לקורבן אדם, ממש אמירה שמואב ניצלה
מתבוסה סופית בזכות קורבן אדם, שאף מושווה לעקדת יצחק (שהאופן שבו הסתיימה, אמורה
הייתה לסמן את ההתנגדות המוחלטת של היהדות לקורבן אדם).
אין ספק שקורבן אדם, שהיה מקובל במזרח הקדום, היה פופולארי גם בקרב
ישראל. אחרת, אין להבין את המלחמה של התורה ושל נביאי ישראל בתופעה; הרי אין
נלחמים בתופעה שאינה קיימת. אלא שבמקרה הזה, הטקסט התנ"כי הוא הנותן גושפנקא
לקורבן האדם, וזאת איני מסוגל להבין.
****
לפני ימים קראנו בספר מלכים בפרק השבעה עשר ופסענו בעקבותיה של נעמי
שמר, בשירה "כד הקמח". בפרשנותי לשיר הצבעתי על נעמי כמי שמזדהה עם
הנביא ועם בדידותו, משקהלו אינו מקבל את נבואותיו.
נעמי שמר מתכתבת גם עם פרק זה, והפעם הזדהותה הרבה יותר נוכחת, היא
נאמרת בפירוש, ללא צורך בפרשנות. ההזדהות אינה עם הנביא עצמו, אלא עם
"המנגן", הנותן השראה לנביא ושנבואת הנחמה והשפע של הנביא תלויה בו. כך
מתואר סיפור המנגן במקור: "וְעַתָּה,
קְחוּ לִי מְנַגֵּן, וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה. וַיֹּאמֶר:
כֹּה אָמַר יְהוָה: עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה:
לֹא תִרְאוּ רוּחַ, וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם, וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם, וּשְׁתִיתֶם
אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי יְהוָה, וְנָתַן אֶת מוֹאָב
בְּיֶדְכֶם. וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ,
וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ, וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים".
מכריזה נעמי שמר: המנגן הזה הוא אני. אבל אף אחד אינו מאמין לה. והיא
מסתובבת כיתום בעולם, כי אף אחד אינו מאמין לנגינתה; אינו מאמין שנגינתה כמוה
כנבואה, שזו נגינה אלוהית.
והיה כנגן המנגן
מעצמו יתמלא הירדן.
והלב בשמחה יתרונן
כנגן המנגן.
ההרים אז יטיפו עסיס
ותגל הערבה ותשיש
הגבעות תתמוגגנה גם הן
כנגן המנגן.
איי כנגן המנגן...
מקהלת לויים אדירה
למנגן תענה בשירה.
הללויה, אמן ואמן,
כנגן המנגן.
ויפרח וימריא המזמור
בעוגב ובנבל עשור,
בחליל ובגיטרה גם כן,
כנגן המנגן.
איי כנגן המנגן...
ואני הקטן מכולם
מהלך כיתום בעולם,
וחוזר ואומר כבר שנים:
תשמעו, המנגן זה אני!
אבל כל חברי לי עונים
אדוני, אתה סתם תמהוני.
ובאומרי: זה אני, באמת!
הם עונים לי: היית מת!
איי כנגן המנגן...
לפעמים אני עולה על מונית,
על מונית אפורה אלמונית,
והרדיו שר לאזני,
מנגן את שירי הקטנים.
אז אומר לאחי הנהג:
מהבוקר עשית לי חג,
המנגן זה אני, באמת.
והוא עונה לי - היית מת!
איי כנגן המנגן...
כשיבוא ויגיע תורי
להחזיר נשמתי לבוראי,
אעמוד לבדי מול קוני
ואלחש: זה אני.
ואליי אז יביט אלוהי,
בחיוך, שהוא אור והוא שי,
ויאמר, בחשאי בחשאי:
היית חי, היית חי.
****
וגם המשוררת רבקה מרים כתבה על המנגן, שנגינתו מפיחה רוח חיים אפילו
בדומם.
המנגן גורס היה
שכל העצמים מקורם בניגונים שהקפיאו
וכל מהלכיו נועדו אותם להפשיר.
בכינור חשוף מהלך היה
לגרות החפצים גבולותם לפרוץ
להתפשט לניגון.
והכינור בחיקו עד דממה מצטווח
כשחש באמצעיתו
במיתריו המפשירים.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
