הבלוג של אורי הייטנר

בהתגלות בחורב הטיל ה' על אליהו שלוש משימות פרסונליות: " לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ, וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ".

מבין שלוש המשימות, מילא אליהו רק את השלישית, משיחת אלישע לנביא תחתיו. אלישע הספיק זמן רב לצקת מים על ידי אליהו, ומן הסתם קיבל ממנו את שתי המשימות הנותרות, שעם הסתלקותו של אליהו עברו לאחריותו.

חלפו שנים לא מעטות, שבהן פעל אלישע בעיקר כמחולל נסים ומגלה עתידות, כדי לרכוש ביטחון עצמי ואמון בקרב הציבור וההנהגה בישראל ובארם, עד שניגש למלאכה.

בפרק הקודם קראנו על משיחת חזאל, חרף הידיעה על האסון שימיט על ישראל. ואכן, למחרת תפס חזאל את השלטון וכעבור זמן קצר הביס את ישראל בקרב. בפרק הזה הוא מבצע את המשימה הנוספת – משיכת יהוא, אותה הוא מבצע באמצעות שליח, אחד מעוזריו.

יהוא היה אחד משרי הצבא של יורם מלך ישראל; במונחים של ימינו הוא היה אלוף פיקוד או מפקד זרוע בצבא. ברגע שנמשח – כאילו המתין זמן רב לגושפנקא הזאת, הוא אינו מבזבז דקה, וללא כל היסוסים וללא כל הכנות הוא יוצא מיד במצעד ניצחון לעבר יזרעאל, בה מתאושש המלך יהורם בחברת אחזיה מלך יהודה, מן התבוסה בקרב עם ארם. יהוא היה מנהיג כריזמטי ביותר. כל מי ששמע, הצטרף אליו, כולל עמיתיו מפקדי הצבא, וכך הוא הלך וצבר כוח בדהירתו המטורפת "כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג", ליזרעאל. גם השליחים של יורם שיצאו לקדם פני הסכנה, בשליחות מלכם, הבינו לאן נושבת הרוח, עשו "אחורה פנה" והצטרפו ליהוא. לשני המלכים לא נותרה ברירה אלא ללכת בעצמם, והיכן הם פוגשים את יהוא? בכרם נבות היזרעאלי. החטא ועונשו. שם אחאב ירש וגם רצח, שם אליהו הודיע על עונשם של אחאב ואיזבל, שם דמי נבות זועקים מן האדמה, ושם החץ שיהוא, אישית, ירה לעברו של יורם, פילח את לבו. שם הרג יהוא גם את אחזיה מלך יהודה, ובכך שם קץ לברית בין יהודה וישראל שאפיינה את ימי שושלת עמרי ואחאב.

וכדי להשלים את נבואת אליהו במלואה, נותר ליהוא לחסל את איזבל, ולנקום בכך על נביאי ה' שבהם היא טבחה ועל נבות. באחד הפרקים הקודמים, הבאתי את שירו של עקיבא נוף "איזבל", בו דווקא היא, המלכה המרשעת, מוצגת כדמות החיובית, הנרדפת.

מה שמשך את עקיבא נוף בדמותה של איזבל, הוא הדר המלכות בו דבקה עד רגעיה האחרונים. כאשר כבר הבינה שבא הקץ, היא דאגה להיראות יפה ומהודרת כבת מלך, "וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ, וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ", ובמצב זה הישירה מבט אל הגורל הנשקף לה: "וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן". אך כל המכובדות הזו לא עזרה לה. אף שיהוא ביקש לקבור אותה בכבוד של בת מלך, "קִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא", גופתה נאכלת והיא אינה נקברת, בדיוק על פי התסריט של קללת אליהו.

חיסולה של איזבל, שם קץ לברית בין ישראל לצור.

יהוא מצטייר במרד כמנהיג נחוש, נחרץ, חסר עכבות ושאינו לוקח שבויים. הוא לא עוצר באדום. צעדיו בעת המרד שברו בריתות של ממלכת ישראל עם שכנותיה, וזו לא ממש התחלה מבטיחה. 

* 929