היכן
החייל / אהובה עוזרי
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים", 8.3.16
אהובה עוזרי מקבלת השנה פרס אקו"ם על מפעל חיים. זו בשורה חשובה
לתרבות הישראלית, כיוון שאהובה עוזרי אינה רק יוצרת מוכשרת ורבת השפעה, אלא היא גם
סמל. היא אחד הסמלים המרכזיים של הזמר המזרחי, או כפי שהוא נקרא היום – הים
תיכוני, שבמשך שנים נאבק על מקומו בתרבות הישראלית, והיום הוא זוכה להכרה רבתי מכל
חלקי החברה, כולל הממסד התרבותי. פרס מפעל החיים הוא ביטוי אחד להכרה הזו, וכך גם
הכנסתה לפרוייקט "הקול הנרשם" של מפעל הפיס, בהובלתו של יואב קוטנר,
המתעד בראיונות עומק את דמויות המפתח בתולדות המוסיקה הישראלית, במעין היכל תהילה
ישראלי.
הנראטיב ההולך ומתקבע על אודות תולדות הזמר המזרחי, מספר על כך שלאורך
עשרות שנים שלט הזמר האשכנזי ודיכא את הזמר המזרחי, וכיום יש חילופי אליטות וכו'.
האמת ההיסטורית הרבה הרבה יותר מורכבת. האמת היא שבתקופת היישוב
וראשית המדינה, הזמר הארצישראלי, בהובלת מוסיקאים ממזרח אירופה וממרכז אירופה, יצר
קול ארצישראלי ייחודי, שהושפע מאוד מן המוסיקה הערבית, משירת הרועים הבדואית,
מקולות המזרח, בשילוב עם המוסיקה המערבית בכלל והמוסיקה הקלאסית בפרט. התוצר היה
הרבה יותר מזרחי מאשר מערבי, ורחוק למדיי ממה שקרוי "אשכנזיות". נכון
שתמיד היה געגוע למוסיקה הרוסית ולמוסיקה החסידית, בקרב העולים ממזרח אירופה, אך
היוצרים והמוסיקאים ראו בסינתזה הזאת, את מפעל חייהם. לא בכדי, זמרות מזרחיות
ובעיקר תימניות היו הכוכבות הגדולות ביותר של הזמר.
השינוי חל בעיקר בשנות הששים, השבעים והשמונים, כאשר השפעת מוסיקת
הפופ והרוק המערבי הייתה עוצמתית מאוד, ודחקה כמעט כל קול אחר. המוסיקה המערבית
הזאת, אינה קשורה כלל ל"אשכנזיות", והיא זרה למסורת המוסיקלית היהודית
האשכנזית בדיוק כפי שהיא זרה למסורת המוסיקלית היהודית המזרחית.
אולם מבחינה חברתית, התודעה המתעוררת של הציבור המזרחי נגד הממסד
הפוליטי והתרבותי שהיה מבוסס על יוצאי ארצות אשכנז, ערבב בין התופעות. אכן,
המוסיקה המזרחית נדחקה באותן שנים אל השוליים, והדחיקה הזאת הצטיירה כהשתקפות
הדחיה החברתית של עדות המזרח אל השוליים החברתיים ואל היותם בני המעמדות הכלכליים
הנמוכים והמקופחים.
עם זאת, אי אפשר להכחיש את עובדת היחס המנוכר כלפי המוסיקה המזרחית,
בעיקר בשנות השישים והשבעים. היא פשוט לא נחשבה מוסיקה ישראלית. בעוד האירוע
המרכזי ביום העצמאות היה פסטיבל הזמר והפזמון הישראלי, לעדות המזרח הוקצה פסטיבל
הזמר והפזמון בסגנון עדות המזרח "למנצח שיר מזמור". לזמר המזרחי הוקצה
מצעד פזמונים נפרד ברדיו, "פעמי המזרח", להבדיל ממצעד הפזמונים העברי
"מקום בצמרת". לזמר המזרחי הוקצתה ברדיו פינה, "אגן הים
התיכון", שבה רוכזו השירים המזרחיים וכל שאר שעות השידור היו שייכים לשאר
הסוגות. המסר היה שיש "אנחנו", יש "אחינו בני עדות המזרח" שהם
איפשהו באמצע בין ה"אנחנו" לבין "בני דודינו", הערבים.
היחס הזה יצר עלבון צורב, שהתפרץ במהפכת המוסיקה המזרחית בשנים שלאחר
מלחמת יום הכיפורים. יותר ויותר יוצרים מזרחיים החלו לתבוע את שלהם, ולדרוש הכרה
והשתלבות. המנהיג של המחאה הזאת היה היוצר והזמר המוכשר ורב הזכויות אביהו מדינה,
וסביבו התרכזה קבוצה גדולה של אמנים, רבים מהם מוכשרים מאוד, שחוללה את המהפכה.
תופעת הקסטות – קלטות הסלילים שנמכרו בתפוצת ענק בדוכני השווקים והתחנות המרכזיות,
שברה את מחסומי הרדיו ואת הצורך לשכנע את חברות התקליטים להפיק תקליטים של הז'אנר.
מול ההצלחה הכבירה הזאת, אף ממסד לא יכול היה לעמוד.
האמת היא, שלטעמי – הפופ המזרח תיכוני העכשווי, שהוא הסוגה המוסיקלית
המצליחה והפופולארית ביותר בחברה הישראלית, הרבה פחות איכותי מן המוסיקה המזרחית
של שנות ה-70, של עידן אביהו מדינה, אהובה עוזרי, זוהר ארגוב, "צלילי הכרם"
וחבריהם.
אהובה עוזרי היא אולי המוכשרת והיצירתית מכולם. היא פרצה לתודעה
הציבורית לאחר מלחמת יום הכיפורים בלהיט הענק "היכן החייל", שאותו נשמע
היום, ואדבר עליו בהמשך. מאז, לאורך למעלה מארבעה עשורים היא אמנית מובילה ונערצת –
בעבר על ציבור מאזיני הקסטות, ובהדרגה על ידי המיינסטרים הישראלי.
הסמל המסחרי של אהובה עוזרי הוא כלי הנגינה ההודי עליו היא מנגנת כל
השנים – "בולבול טרנג", שאותו למדה מן המאסטר ההודי שנקר, והיא אחד
האנשים היחידים בישראל המנגנים עליו.
הקריירה שלה כללה הפסקות ארוכות, כתוצאה ממשברים, כמו פטירת קרוביה,
אך תמיד היא חזרה ליצור. לצד יצירתה והופעתה, היא גם בולטת כמורה לשירה ולפיתוח
קול; המורה בה"א הידיעה של רבים מכוכבי הזמר המזרחי, ובראשם זוהר ארגוב,
שאותו לימדה את תורת השירה.
ב-1999 הקליטה אהובה עוזרי את תקליטה המצליח ביותר, "צלצולי
פעמונים", שלצד הצלחתו המסחרית זכה להערכה רבה בקרב עולם המוסיקה בזכות
איכותו. ואז, בשיא הצלחתה, קרה לה אסון. בשנת 2000 היא חלתה במחלה הנוראה ביותר
שיכולה לפקוד זמר – סרטן במיתרי הקול. מיתרי הקול שלה נעקרו, ומאז היא אינו יכולה
עוד לשיר, אך היא ממשיכה בגדול לכתוב וליצור, ולהופיע כנגנית מלווה של זמרים אחרים
השרים משיריה. כאמור, היום היא מקובלת על כל עולם האמנות בישראל, היא הופיעה עם
יהודית רביץ ועם "הדג נחש" ובתקליט מחווה משיריה, במסגרת מיזם
"עבודה עברית" – עוד ביטוי להערכה הרבה שהיא זוכה לו, שרו בין השאר חוה
אלברשטיין, ברי סחרוף, רונה קינן, דנה ברגר, אהוד בנאי וקובי אפללו.
השיר המזוהה עמה יותר מכל הוא "היכן החייל", שיר הנושא של
אלבומה הראשון שיצא לאור ב-1975, וזכה להצלחה מסחררת. השיר נכתב לזכר חייל שנעדר.
החייל הוא עדי שורק, במקור – זביב, שכן של עוזרי משכונת כרם התימנים, מפקד טנק במילואים,
שנפל במלחמת יום הכיפורים ליד האגם המר, ולאורך שבועות ארוכים נחשב לנעדר. אהובה
עוזרי שמעה את שכנתה, אמו של עדי, שקוננה לאורך ימים ולילות, "איפה החייל
שלי, איפה החייל שלי, הוא לא כותב לי מכתבים", ובהשראת הסיפור הכואב הזה כתבה
את השיר. השיר הזה ושירים אחרים שלה באותה
תקופה, הם בין הגורמים לתדמית של הזמר המזרחי באותם ימים כ"שירי
דיכאון".
זה באמת שיר דיכאון. יש שירים רבים על השכול, אך מעט שירים על תופעת
הנעדרים; חוסר האונים הנורא של המשפחות שאינן יודעות את גורל יקיריהן, והן
מיטלטלות בין יאוש ותקווה ותחושה קשה שמסתירים מהן את האמת.
היכן החייל שלי?
היכן החייל שלי?
מתי ארוץ לקראתו?
מתי אחוש את ידו?
היכן החייל שלי?
מכתבים הוא לא שלח
ד"ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידי
מכתבים הוא לא שלח
ד"ש בכלל הוא לא מסר
אנא עזרו, עזרו לי ידידי
היכן החייל שלי...
למה כולם שותקים?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?
למה כולם שותקים?
למה לא מדברים?
האם איננו, איננו בחיים?
היכן החייל שלי...
אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך
אך היכן נמצא קברך?
אתפלל למענך
אדליק נר לנשמתך
אך היכן נמצא קברך?
היכן החייל שלי...
אדמה את דמותך
מתי אשמע את קולך?
לי נדמה שאתה נמצא כאן
אדמה את דמותך
מתי אשמע את קולך?
לי נדמה שאתה נמצא כאן
היכן החייל שלי...
אתפלל לאלוהים
שיחזיר לי שוב אותך
לי נדמה שאלוהים
לא רוצה שתחזור
לי נדמה שאלוהים
לא רוצה שתחזור
היכן החייל שלי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
