הבלוג של אורי הייטנר

"158 איש נהרגו בשבוע הראשון של הפסקת האש בסוריה, באזורים שבהם היא חלה, ועוד למעלה מ-500 בשאר האזורים". 158 הרוגי הפסקת האש – האוקסימורון הזה הוא אולי התיאור ההולם ביותר את השפה המזרח תיכונית; את המציאות המזרח תיכונית.

נכון, בשבוע הזה מספר ההרוגים היה נמוך לאין ערוך מאשר בשבוע רגיל במלחמת האזרחים, שבימים אלה מלאו לה חמש שנים, אך... הפסקת אש?! מאות הרוגים בהפסקת אש? חוסר האחריות למילים, הוא מאפיין מובהק של התרבות המזרח תיכונית. הרי אנו זוכרים את 12 הפסקות האש במלחמת "צוק איתן". הייתה בהן חלוקת עבודה מאוד ברורה: ישראל לקחה על עצמה את ההפסקה. הפלשתינאים לקחו על עצמם את האש. בסוריה, אף צד אינו לוקח על עצמו את ההפסקה.

בחמש השנים הנוראות הללו, חרבה סוריה. חצי מיליון איש נהרגו בטבח ההמוני הזה. מיליונים רבים, מחצית אוכלוסייתה של סוריה, הם פליטים – בתוך סוריה ומחוצה לה. מעשי הזוועה והשחיטה ההמונית, האונס ההמוני, כולל אונס ילדים לעיני הוריהם ולהיפך, הם כלי "לגיטימי" במלחמה הנוראית הזאת, שבה הכל מותר.

חמש שנים אין חיים בסוריה. אין לימודים בסוריה. הסבל נורא. דור שלם של ילדים נולד לתוך המציאות הנוראית הזו.

אין במלחמה הזאת צד חיובי. זו מלחמת בני חושך בבני חושך. זו מלחמת הכל בכל, אך ליבתה – המלחמה בין האסלם הקנאי הג'יהאדיסטי הסוני לאסלם הקנאי הג'יהאדיסטי השיעי.

אני סולד מהביטוי הפופולארי: "בהצלחה לשני הצדדים". אילו הייתה זו מלחמה סטרילית בין מחבלי חיזבאללה ודאעש, הייתי מצטרף לברכה. אולם הרוב הגדול של הנפגעים, הם האוכלוסיה האזרחית – ילדים, נשים קשישים.

סוריה היא ארץ חרבה, שהמוות והסבל שולטים בה. ואין פתרון באופק.

הפתרון היחיד

מאה שנה ימלאו השנה להסכם סייקס-פיקו, ההסכם בין האימפריה הצרפתית והאימפריה הבריטית בעת מלחמת העולם הראשונה, שעל בסיסו (בשינויים אלה ואחרים) נקבעו הגבולות הבינלאומיים במזה"ת. לא היה כל היגיון גיאוגרפי או דמוגרפי לגבולות הללו. אינטרסים קולוניאליים מזוקקים של מעצמות אירופיות חילקו את המזה"ת על שולחן השרטוט, והם יצרו באופן מלאכותי מדינות "לאום" פיקטיביות ובהן סוריה.

אין ולא היה עם סורי. מה שהחזיק את סוריה לאורך השנים, היו כידוני שלטון האימים הדיקטטורי, וליבוי השנאה ל"אויב הציוני". אבל לפני חמש שנים הכל החל להתפורר.

כל ניסיון להמשיך ולקיים את סוריה נדון לכישלון. וכל עוד זה הכיוון של המעצמות, מדובר בדחיית הפתרון המתבקש בשנים נוספות של הרג המוני, הרס וחורבן.

הפתרון היחיד האפשרי הוא חלוקתה של סוריה על בסיס אתני. בסופו של דבר, זה יהיה הפתרון. השאלה היא כמה נהרות של דם ישפכו עד שהעולם יבין זאת.

ההשלכות על ישראל

ההשפעה העיקרית של מלחמת האזרחים בסוריה על ישראל, היא התמוטטותו של צבא סוריה, שנחשב לאיום העיקרי על ישראל.

עם זאת, לצד הפוטנציאל המאיים, הגבול עם סוריה היה במשך ארבעים שנה, מאז הסדר הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, הגבול השקט ביותר של ישראל, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. לקח תבוסתם במלחמת יום הכיפורים לימד את הסורים, שכל עוד ישראל יושבת על הגולן והחרמון, מוטב להימנע ממלחמה עמה. עם התמוטטותה של סוריה, הגורמים החזקים בה הם ארגוני טרור – חיזבאללה, דאעש, ג'ובהת אל-נוסרה ועוד, וכן איראן שחדרה עמוק לתוך סוריה. היום כל המאמצים של הארגונים הללו מופנים למלחמת האזרחים, אולם בעתיד הם עלולים להיות מופנים אלינו, ולשנות את אופי החיים לצד הגבול הסורי. עלינו להיות מודעים וערוכים לסכנה הזאת.

מסיבה זו, וכיוון שהפתרון האפשרי היחיד הוא חלוקתה של סוריה לגורמים, על ישראל לשאוף למעורבות בכל פתרון, כדי להשפיע על זהות היושבים לגבולה; בניסיון שיהיו אלה גורמים נוחים יותר, כמו הדרוזים, ואולי אף פרטנרים אפשריים לשלום.

על ישראל לנצל את המציאות החדשה גם כדי לקדם מהלך מדיני להכרה בינלאומית בסיפוח הגולן לריבונות ישראל, ובגבולה של ישראל עם מה שהיה סוריה. בתוך ישראל, רבים מאוד ממי שתמכו בנסיגה, התפכחו, ואין סיבה שלא תהיה התפכחות כזו גם בעולם.

כמעט מראשית המלחמה ישראל מפעילה סיוע הומניטרי לסורים, בטיפול בפצועים מן המלחמה הן בבית חולים שדה והן בבתי החולים בישראל. אין זה מובן מאליו שמדינה תסייע לאויביה, אך זו ישראל, זה ייחודנו וראוי להמשיך בכך. על ישראל להרחיב את פעולותיה ההומניטריות לסיוע לאוכלוסיה הסורית, אולם בשום אופן לא לקלוט פליטים, בשל האיום הדמוגרפי שעמה היא מתמודדת.

הלקח העיקרי שעל ישראל להפיק מחמש שנות מלחמת הכל בכל בעולם הערבי כולו ובפרט בסוריה, הוא הצורך להתבדל מן המרחב, כמדינה יהודית דמוקרטית ליברלית חזקה, לא ללכת שבי אחרי מקסמי שווא של ויתורים שעלולים לסכן את ביטחונה ושלומה; אל לנו לוותר על חלום השלום כמשאת נפש, אך עלינו להבין שבעתיד הנראה לעין השלום אינו יעד ריאלי. 

* "שישי בגולן"