הנביא אלישע חלה, במחלה שהביאה למותו. יואש מלך ישראל סר אליו לבקרו. יואש
קורא את הקריאה שאלישע עצמו קרא כשנפרד מאליהו: "אָבִי, אָבִי! רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו!"
הביקור המלכותי הזה מעיד מצד אחד על מעמדו הבכיר של אלישע. מצד שני,
הוא מצביע על ההתרככות ביחסי המלך והנביא. כך נאמר על יואש: "וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, לֹא סָר מִכָּל
חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל, בָּהּ הָלָךְ". ואף על פי כן, אלישע קיבל אותו בספר פנים יפות, כיבד אותו ולא גער בו
או הטיף לו מוסר.
האמת היא שזה לא ממש מפתיע. לאורך כל דרכו, אלישע לא בלט כדמות של מוכיח
בשער, אלא כמחולל נסים. מיד לאחר מותו של אליהו הוא החל בעשיית נסים, וכך רכש את
אמון הציבור וההנהגה, ולאורך כל הקריירה הנבואית הוא התמיד בחילול נסים.
גם על ערש דווי, ממשיך אלישע בפרקטיקת הסימבוליקה הנסית. "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע: קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים.
וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים. וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל: הַרְכֵּב יָדְךָ
עַל הַקֶּשֶׁת. וַיַּרְכֵּב יָדוֹ. וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ.
וַיֹּאמֶר: פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה. וַיִּפְתָּח. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: יְרֵה! וַיּוֹר.
וַיֹּאמֶר: חֵץ תְּשׁוּעָה לַיהוָה וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם
בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה. וַיֹּאמֶר: קַח הַחִצִּים! וַיִּקָּח. וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל:
הַךְ אַרְצָה! וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד. וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים,
וַיֹּאמֶר: לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים, אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה.
וְעַתָּה, שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם".
מסתבר שגם אחרי מותו, אלישע אינו נוטש את פרקטיקת חילול הנסים. שנה
לאחר מותו, גופה מושלכת לקברו. וראו זה פלא: "וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע, וַיְחִי,
וַיָּקָם עַל רַגְלָיו".
נבואתו של אלישע מתקיימת. יואש גובר על ארם בשלוש מלחמות, ומשחרר את
ערי ישראל שנכבשו בידי ארם. אך קודם לכן, מת חזאל מלך ארם, שנמשך בידי אלישע, ובהתאם
לנבואה ניצח את ישראל וכבש שטחים רחבים מן הממלכה וממלכת יהודה.
****
כתובת תל דן, שבה מלך ארם מתהדר בניצחונות על ישראל ויהודה, מיוחסת
לחזאל. זה הממצא הארכיאולוגי היחיד המאושש את קיומו של בית דוד. הארכיאולוגים מן
האסכולה המינימליסטית, שכפרו בקיומו של בית דוד כל עוד לא נמצא ממצא ארכיאולוגי
מסייע, נאלצו להודות בקיומה לאחר גילוי המצב, וכעת הם בעיקר עוסקים בגימודה.
התנ"ך אינו ספר היסטוריה מעיקרו, אך יש בו מסגרת היסטורית. מדוע
כתובת ארמית, שגם היא אינה מבטאת מחקר היסטורי, נחשבת כעדות אמינה יותר מהתיאורים
ההיסטוריים של התנ"ך? יש מקום להטלת ספק באמתותם של סיפורי התנ"ך, אך
דומה שיש מי שלוקים בלהיטות יתר, כמעט אובססיה, להכחשת התנ"ך, ולאו דווקא
מתוך חיפוש האמת המדעית.
מכל מקום, עליי מקובלת אבחנתו של אחד העם בין אמת ארכיאולוגית, המתארת
מה היה בהתאם לממצאי המחקר, לבין האמת ההיסטורית, המתארת את האתוס ההיסטורי החי
בקרב העם, ויש להם חיים בפני עצמה. האמת ההיסטורית אינה פחות משמעותית מן אמת הארכיאולוגית.
ראוי להכיר במוגבלות המחקר הארכיאולוגי. העובדה שאין ממצא המאושש תיאור
של אירוע שהתרחש (או לא) לפני אלפי שנים – אין משמעותה שהאירוע לא התרחש. יתכן
שהאירוע לא התרחש, אך באותה מידה יתכן שהוא התרחש, אך טרם התגלו ממצאים המוכיחים
זאת. ניתן לצפות למידה של צניעות מעולם הארכיאולוגיה.
* 929