הבלוג של אורי הייטנר

מדינת ישראל נמצאת מזה כחצי שנה תחת מתקפת טרור קשה. צעירים פלשתינאים, לעתים נערות ונערים, מוסתים ושטופי מוח, יוצאים לרחובות חמושים בסכינים כדי לרצוח יהודים.

מתקפת הטרור הזו שונה מקודמותיה. הפעם, היא אינה מאורגנת, אין לה פיקוד, אין לה היררכיה. ולכן, קשה יותר להשיג מודיעין על אודותיה ולהילחם באויב מוגדר. בניגוד לאגדות "המשוגע התורן" בעבר, הפעם אלה באמת "מפגעים בודדים"; צעירים שכבר מהגן מוסתים להילחם באויב הציוני שאסור שתהיה לו דריסת רגל בפלשתין; צעירים המוסתים במסגדים, במערכות החינוך, בספרי הלימוד, בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות, וקמים לעשות מעשה – לרצוח יהודים.

ישראל מחפשת דרכים להגן על אזרחיה מפני מתקפת הטרור במתכונתה הנוכחית ולהשיב מלחמה שערה. עד כה, חיפושי הדרך טרם הניבו תוצאות מניחות את הדעת, אך כמו במתקפות קודמות, ובהן מתקפות פיגועי ההתאבדות ההמוניים, תימצא הדרך לנצח את הטרור גם במתכונתו הנוכחית. בינתיים, עולים רעיונות מרעיונות שונים, חלקם טובים יותר וחלקם פחות, חלקם פתרונות אמת וחלקם פתרונות סרק פופוליסטיים, המכוונים לדעת הקהל יותר מאשר לתוצאות.

דוגמה לפתרון סרק כזה, היא ההצעה הפופוליסטית לגרש משפחות מחבלים. זהו פתרון סרק, כיוון שהוא בלתי חוקתי ומנוגד הן לחוקי היסוד של ישראל והן לחוק הבינלאומי, ולכן הוא לא יתבצע. אך גם אילו הוא היה בר מימוש, הוא בלתי מוסרי ומנוגד למוסר היהודי.

הפרק שלנו חוזר לאחד העקרונות המשפטיים והמוסריים המשמעותיים ביותר בתורה, המופיע בספר דברים: האחריות הפלילית האישית. וכך נאמר: "וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית, כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה, לֵאמֹר: לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת". כל כך נכון, כל כך צודק וכל כך אקטואלי. ויש לקוות שהרעיון המוסרי הזה יגבר על ההצעה הדמגוגית.

****

הפסוק הזה מופיע בפרק שלנו, בסיפור הענשת הקושרים שרצחו את יואש. אמציה בנו עלה לשלטון לאחר הרצח, אך הוא לא הגיב מיד. היה עליו להרגיש בטוח דיו בשלטונו, כדי לפעול. ורק אז – "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ, וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו". ובהמשך מופיעה ההבהרה החד משמעית, שאת בני המכים הוא לא המית.

ומדוע נדרשה ההבהרה הזאת? כיוון שבדרך כלל היא לא יושמה. היא לא יושמה בידי אדם וגם לא בידי האלוהים. דוגמה בולטת לכך היא תינוקו של דוד, שהומת כעונש על חטאו באוריה. כך הבטיח הנביא נתן לדוד: "אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְיָ בַּדָּבָר הַזֶּה, גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת". מה חטא התינוק? ואכן, כך היה. "וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד, וַיֵּאָנַשׁ" כלומר מצבו היה אנוש, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד". מה פשע הילד? נורא ואיום.

בפרק שלנו, אנו פוגשים מלך מוסרי, הדבק בחוק התורה ואינו פוגע במי שלא חטא, אך ורק באשמת היותו בן משפחתו של החוטא. מן הראוי שהמוסר הזה ישמש נר לרגלנו.

****

בפרק הקודם נפרדנו מהנביא אלישע. בפרק זה מגיח לרגע נביא אחר – יונה בן אמתי. על פי התלמוד הירושלמי, יונה הוא הנער של האישה מצרפת, שאליהו החיה. אנו מכירים את יונה משליחותו לנינווה, לבשר לעיר על הפורענות המתרגשת עליה, כמתואר בספר יונה, אותו אנו קוראים ביום הכיפורים.

בפרק שלנו מבשר יונה למלך ישראל ירבעם בן יואש ("ירבעם השני") על ניצחונו הצפוי על ארם ושחרור שטחי ממלכתו שנכבשו בסיבובים הקודמים. ואכן, הנבואה התגשמה: "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה, כִּדְבַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא, אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר".

 * 929