הבלוג של אורי הייטנר

בראיון שהעניק מיד לאחר הסכם אוסלו, אמר אדריכל ההסכם יוסי ביילין שמבחנו יהיה – מבחן הדם. "המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית...  אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו".

אין ספק, שעל פי אמת המידה שהציב האדריכל, הסכם אוסלו היה כישלון חרוץ. לא זו בלבד שרמת האלימות לא ירדה – היא הגיעה לשיאים שלא התקרבנו אליהם לאורך כל שנות הסכסוך. למעלה מאלף הרוגים קדמו להחלטת ממשלת שרון לצאת למבצע "חומת מגן", ובעקבותיו להחזרת השליטה הביטחונית על שטחי הרש"פ לידי צה"ל, והפיכת הרש"פ ממדינה למעשה, לאוטונומיה אזרחית בעיקרה.

אולם בפרספקטיבה של שנות דור, ניתן לבחון את הסכם אוסלו מעבר לפריזמה של "מבחן הדם", ואי אפשר להתעלם מן הצד החיובי של המטבע: הפסקת השליטה בפועל על מיליוני פלשתינאים, שהשלטון בהם מסכן את צביונה היהודי הדמוקרטי של ישראל. העובדה שהאזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים עברו לשלטון פלשתינאי – טובה להם אך גם לנו. אמנם אלו שטחי א"י, אולם מימוש זכותנו עליהם, מאיים על מימוש החזון הציוני. פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מוותרת על האזורים המאוכלסים בצפיפות, תוך שהיא משאירה בשלטונה את האזורים המהווים גבולות בני הגנה לישראל (בקעת הירדן וצפון ים המלח) ואת גושי ההתיישבות – היא הפתרון האופטימלי לבעיה, אם בהסכם שלום, ואם בתהליך של היפרדות חד צדדית.

איני יודע האם ועד כמה יש אמת בידיעות על מהלך ישראלי להעברה מחדש של השליטה הביטחונית על שטחי A. האם מדובר בבלון ניסוי? האם זהו מהלך רציני? האם זהו פברוק עיתונאי?

אך בניגוד לתגובה הפאבלובית, האוטומטית, של שרים וח"כים, ששללו את הרעיון מכל וכל, אני דווקא סבור שיש לנסותו. המציאות בתקופה שמאז אוסלו, מטלטלת אותנו בין החיוב שבהיפרדות מן הפלשתינאים לבין המחיר הביטחוני של ההיפרדות. לטווח הארוך, ההיפרדות היא יעד לאומי ראשון מעלה, וראוי לבנות תורת ביטחון אפקטיבית להגנה על המדינה בתנאי היפרדות, תוך הבטחת גבול בר הגנה לאורך בקעת הירדן. ועד אז – יש לחפש דרכים למקסימום היפרדות תוך שמירה על הביטחון.

החזרת השליטה הביטחונית לצה"ל על שטחי A הייתה צעד נכון לשעתו, אך אי אפשר לשמר אותו לנצח. ככל שהשליטה הביטחונית הדוקה יותר, כך העולם מתייחס לשטח כ"שטח כבוש", על אף האוטונומיה הרחבה מאוד של הרש"פ. עובדה זו פוגעת במעמדה הבינלאומי של ישראל וגורמת לעוינות של דעת הקהל. יותר ויותר קולות, בעולם ובארץ, דוחפים ל"פתרון המדינה האחת", המסכן את צביונה של ישראל כמדינת לאום יהודית. וכידוע, גם המצב הביטחוני אינו שפיר.

לכן, ראוי לבחון דרכים חדשות. המתווה שהוצג בתקשורת, הוא מתווה זהיר, שנועד לבחון בהדרגה, בערים השקטות יחסית, את האפשרות להעברת השליטה הביטחונית לרש"פ, כאשר לישראל נשמרת הזכות למרדף חם במקרה של פצצה מתקתקת, ותוך בחינה והערכת מצב של ההתפתחות הביטחונית. זהו כיוון שראוי לבחינה. 

* "ישראל היום"