הבלוג של אורי הייטנר

מאז תחילת השנה נהרגו כ-200 איש בפיגועי טרור בטורקיה ומאות נפצעו. טורקיה מצויה תחת מתקפת טרור, ונשיאה ארדואן נוכח לפתע שלא לעולם חוסן. גם מדינת תומכת טרור עלולה למצוא עצמה פגועת טרור.

יתכן שמתקפת הטרור בטורקיה תזיז משהו בגישתו של ארדואן, אך אין להתבלבל – ארדואן הוא מנהיג תומך טרור, המגבה את הטרור ומסייע לו. ההבדל בין חמאס לדאעש הוא כמותי, לא מהותי. דאעש הוא חמאס קצת יותר רדיקלי. ארדואן הוא המסייע והתומך הגדול בחמאס.

בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, טורקיה היא אויבת חיזבאללה, אך עד מלחמת האזרחים, היא הייתה בעלת ברית של חיזבאללה ותמכה ללא סייג בפעולות הטרור שלה נגד ישראל. עד היום תומכת טורקיה בחמאס, וכך היה בכל העימותים עם ישראל. תמיכתה של טורקיה בטרור הגיעה לשיאה בפיגוע "מרמרה"; ספינת הטרור האיסלמיסטית שערכה משט, בניסיון לפרוץ את הסגר הימי ולחבור לחיזבאללה. הייתה זו פעולת תוקפנות מובהקת נגד ישראל ובתמיכה בארגון טרור.

לפתע, טורקיה מותקפת בידי הטרור. לפתע מתברר לארדואן, שככל שיהיה איסלאמיסט קנאי, תמיד יהיו קנאים יותר, שלא יבחלו באלימות רצחנית גם כלפי מדינתו.

המציאות שנוצרה היא נקודת מבחן בעבור ארדואן. האם הוא ישנה את דרכו? האם הוא יחדל לתמוך בטרור? האם יחדל לתמוך בחמאס? האם יילחם בטרור? האם ישלב ידיים במאמץ משותף של המערב נגד הטרור?

מבחנו של ארודאן הוא גם ביחס לישראל. עד עליית ארדואן לשלטון, בין ישראל לטורקיה שררה ברית אינטרסים וידידות מובהקת. היחסים בין המדינות נהנו מירח דבש חסר תקדים. ארדואן הפך את המדיניות הטורקית על פיה, והיה לאויבה של ישראל. הוא חתר ופעל נגדה בכל דרך, במערכות הבינלאומיות ובתמיכה ממשית באויביה, ארגוני הטרור. פיגוע "מרמרה" היה השיא, אך הוא לא היה אירוע בודד. התקשורת הטורקית המודרכת, מערכת החינוך הטורקית ובראש ובראשונה ארדואן עצמו, בנאומיו המתלהמים, הסיתו נגד ישראל; הסתה שלעתים גבלה באנטישמיות ולעתים, בעיקר בתקופות בחירות, חצתה את קו האנטישמיות. אירם אטקאס, האחראית על תקשורת דיגיטלית במפלגת הצדק והפיתוח של הנשיא הטורקי, שצייצה בחשבון הטוויטר שלה לאחר הפיגוע: "הלוואי שכל הפצועים הישראלים בפיגוע ימותו", בסך הכל דיברה ארדואנית.

האם ארדואן ישנה את דרכו ואת יחסו לישראל? אבן בוחן לכך תהיה נסיגה מדרישותיו החצופות כתנאי להפשרה – הדרישות להתנצלות ישראלית נוספת על תוקפנותה של טורקיה כלפיה בפיגוע "מרמרה" ופיצוי ישראלי למשפחות המחבלים. הדרישה החצופה הזאת הייתה צריכה להידחות על הסף. למרבה הצער, ראש הממשלה בחר בדרך הפייסנות כלפי טורקיה. לפחות עד עתה, הדרך הזו לא מיתנה כהוא זה את העוינות הטורקית לישראל. להיפך, כל כניעה לסחטנות הטורקית לא סיפקה אותה, אלא העלתה את רף הדרישות.

כעת, על ממשלת ישראל לשנות את כללי המשחק. על ישראל להודיע שהיא מושיטה לטורקיה יד לפיוס, על בסיס האינטרס המשותף – מלחמה בטרור. אין היא מוכנה עוד לשלם כל מחיר, לא בכסף ולא בכבוד הלאומי, כדי לרצות את התוקפנות של ארדואן ובוודאי שלא תתן לטורקיה דריסת רגל ברצועת עזה. דרישותיו של ארדואן נובעות מתמיכתו הבסיסית בטרור. חזרה בו מהן, תהיה העדות לכך ששינה את דרכו. רק בצעד כזה, ישראל תוכל לקבל אותו כבר שיח.

הפיגוע באיסטנבול העלה לכותרות את סוגיית "אזהרות המסע". לנוכח מדיניותה האנטי ישראלית של טורקיה, איני מתלהב מביקור ישראלים בארץ זו. אולם אני רואה בעיה באזהרות מסע מעין אלה. ישראל, כמדינה המתמודדת עם טרור בעריה, יוצאת נגד אזהרות מסע ממין זה ורואה בהן כניעה לטרור. את השנוא עלינו, אל נעשה לזולת. והרי אזהרות המסע הללו נגועות ביותר מקורטוב של כסת"ח.

* "ישראל היום"