הבלוג של אורי הייטנר

* קומץ יהודים - מכל חדשות הימים האחרונים, החשובה והמשמעותית ביותר היא הידיעה על עלייתם של היהודים מתימן. מה כל כך משמעותי בזה? כולה קומץ יהודים עלו לארץ... אכן, וזה בדיוק לב העניין. זה ייעודה של מדינת ישראל; לצאת מגדרה כדי להגיע לקומץ יהודים בגולה הנידחת ביותר ולהעלותם הביתה, לארץ ישראל.

* בין פייסנות לפיוס – בניתוח פשטני, ניתן לראות את גישתו הפייסנית של אובמה כלפי קובה כביטוי נוסף לגישתו הפייסנית כלפי הקנאות האיסלמיסטית ואיראן. הניתוח הזה עשוי להיות משותף למתנגדי דרכו של אובמה כמו לתומכיה וסביר להניח שהוא עצמו רואה זאת כך.

אולם ניתוח עמוק יותר, בראיה רחבה ובפרספקטיבה היסטורית, יבחין בין הפיוס והפייסנות. בתקופת המלחמה הבינגושית, בין בריה"מ והגוש הסובייטי לבין ארה"ב והעולם החופשי, קובה הייתה שלוחה קיצונית של בריה"מ בעורפה של ארה"ב, ולכן היא הייתה אויב מר. 25 שנים לאחר התמוטטותה של בריה"מ והתמוטטות הגוש הסובייטי, אין כל סיבה לארה"ב לראות בקובה אויבת. יש לתמוה על כך שחלפו שנים רבות כל כך ורק עכשיו ארה"ב משתחררת מהדוגמטיות האנכרוניסטית של העוינות לקובה. לכן, מדיניותו של אובמה כלפי קובה מוצדקת וראויה לשבח.

לא כן, מדיניותו כלפי הקנאות האיסלמית הג'יהאדיסטית בכלל ואיראן בפרט. האויב מספר 1 של האנושות ושל העולם החופשי היא איראן, והקנאות האיסלמית השיעית והסונית כאחד. מדיניותו הפייסנית והנאיבית של אובמה כלפי האיסלמיזם היא שחזור מדיניותו הפייסנית של צ'מברליין כלפי היטלר.

ובמקום שבעורפו של אובמה ינשוף בן דמותו העכשווי של צ'רצ'יל, ניצב שם הדמגוג הגזען טראמפ.

* הבטחות בחירות – טרם בחירתו לנשיאות ארה"ב, התחייב ג'ורג' בוש הבן להעביר את שגרירות ארה"ב בישראל לירושלים. בוש הבן היה הנשיא הידידותי ביותר שהיה לישראל, אך את ההתחייבות הזאת הוא לא קיים. הוא לא היה הראשון שהבטיח ולא הראשון שלא קיים.

המועמדים הרפובליקאים לנשיאות, טראמפ וקרוז, התחייבו בנאומיהם בוועידת איפא"ק להעביר את השגרירות לירושלים. איך עלינו להתייחס להבטחה? קודם כל, טוב שהיא נאמרה. חשוב שהנושא יהיה על סדר היום, חשוב שתהיה הבטחה שניתן יהיה לתבוע את פרעונה מהנשיא שיבחר. העובדה שבעבר ההתחייבויות הללו הופרו, אינה אומרת בהכרח שגם הפעם הן תופרנה. אולם אי אפשר להתעלם מכך שזו חזרה על הבטחה שהופרה שוב ושוב. לא מן הנמנע שכך יהיה גם הפעם.

מטרידה במיוחד הצהרתו של טראמפ, במסיבת עיתונאים, שעל ישראל לשלם על הנשק שהיא מקבלת מארה"ב. כל נשיאי ארה"ב, מאז קנדי ועד אובמה, שסיפקו נשק לישראל, עשו זאת כביטוי למערכת היחסים המיוחדת בין המדינות וכביטוי למחויבותה של ארה"ב לביטחון ישראל. אף נשיא לא התייחס לביטחונה של ישראל כאל ביזנס. הצהרתו זו של טראמפ, היא אחת ההצהרות האנטי ישראליות הקיצוניות ביותר שנשמעו אי פעם מפי מועמד לנשיאות ארה"ב. בניגוד לנאומו המתוכנן בוועידה, האמירה הזאת היא ספונטנית, שלא הייתה לו שהות להתכונן לה, והיא ביטאה את רגשותיו האמתיים, והם מטרידים, מטרידים מאוד.

* מעורר את רגשותיו של גדעון לוי - פשקוויל הנאצה התורן של גדעון לוי הוא נגד איפא"ק, השדולה הפרו ישראלית בארה"ב, האשמה בפשע הנורא נגד האנושות – התמיכה האמריקאית, מקיר לקיר, בישראל. ובמאמר, מבלי משים, הוא גם יוצא מן הארון: "מאחורי החנופה הזאת, שיותר ויותר אמריקאים מתחילים לתהות על קנקנה, מסתתרות גם מחשבות כבושות, שסופן שיתפרצו. לא כל עדת החנפים לישראל בסנאט ובקונגרס עושים זאת בנפש חפצה. אימת איפא"ק משתקת אותם. היא גם משתקת עיתונאים. זה לא יוכל להחזיק מעמד לנצח. זה עלול גם לעורר רגשות אנטישמיים". "עלול לעורר רגשות אנטישמיים" מעיד לוי על עצמו ועל רגשותיו. ולא בכדי, לוי, שבאופן קבוע מגנה בחריפות את ארה"ב, על כל ממשליה, בגין תמיכתם בישראל, מקפיד "לרמוז" שהכל בשל הכסף היהודי השולט במעצמת העל.

* יש סיבה - אם למישהו היה ספק, מתקפת הטרור על אירופה היא בגלל אקיבוש.

* בשירות החזירות – ראש הממשלה משקיע מזמנו וממרצו ומפעיל את אנשיו, בשירות החזירות, כדי לסכל את חוק שכר הבכירים ולאפשר את המשך חגיגות החזירות.

על שר האוצר כחלון להבהיר לנתניהו, החותר בהתנהגותו תחת ההסכמים הקואליציוניים, שמשמעות הדברים היא שרוה"מ יצטרך לחפש עשרה ח"כים חדשים לקואליציה.

* תלונות שווא - מפכ"ל המשטרה אלשיך העלה על סדר היום הציבורי סוגיה נכבדת – תופעת תלונות השווא בנושא הטרדות מיניות כאמצעי לחיסול חשבונות. הוא הציג פתרון בעייתי ולקוי – אי טיפול בתלונות אנונימיות, שעלול לפגוע פגיעה חמורה במאבק בתופעת הפגיעות המיניות וביכולת לחשוף אותן ולהגיע לעבריינים.

בוויכוח השטחי והפרסונלי המאפיין אותנו, מיד התחלקנו לשני מחנות – תומכי המפכ"ל ומתנגדיו. המתנגדים הכחישו את התופעה או המעיטו בחומרתה והתומכים הכחישו את הבעייתיות שבפתרון או המעיטו בנזקו. והדיון גלש לתחומים בלתי ענייניים – רודפיו של אלשיך בעוון הכיפה שעל ראשו מצאו "הוכחה" להתנגדותם וכריאקציה מגיניו חשו חובה לגבות אוטומטית את החלטתו ואמירתו, ללא שיקול דעת.

תלונות השווא פוגעות קשות במאבק נגד הטרדות מיניות. נשים המעלילות על גברים הטרדות מיניות, בוגדות בחברותיהן שאכן נפגעו. יש להוקיע אותן ואת התופעה. אולם תלונות אנונימיות אינן בהכרח תלונות שווא. יש לעודד נשים להתלונן בגלוי וחשוב יותר – ליצור אווירה שבה אישה לא תחוש איום מעצם תלונתה. אך לתלונות אנונימיות יש להתייחס כאל מידע מודיעיני המחייב בדיקה, כיוון שהמטרה – מניעת פשע, מחייבת בדיקת כל מידע.

הדרך להתמודדות עם תלונות שווא צריכה להיות באמצעות ענישה של מתלוננות שווא. יש להגדיר מהי תלונות השווא. יתכן שמה שנתפס בעיני אישה מסוימת כהטרדה, אינו זהה למה שהחוק מגדיר כהטרדה. זו אינה תלונת שווא. יתכן שתלונה לא תביא לידי כתב אישום מחוסר הוכחות – זו אינה תלונת שווא. תלונת שווא היא עלילה שנתפרה במזיד נגד מישהו מטעמי חיסול חשבונות, נקמנות, רצון לפגוע בו, למנוע את קידומו או לסייע לקידומו של אחר. תלונה שתוכח ככזאת מחייבת ענישה של המתלוננת, בין השאר בשל פגיעתה במלחמה נגד הטרדות מיניות.

* יגאל אלון - ביוגרפיה פוליטית – לילותיי האחרונים הוקדשו לקריאת ספר חדש, ביוגרפיה פוליטית של יגאל אלון, שכתב ד"ר אודי מנור. זו ביוגרפיה מרתקת על אחד המנהיגים החשובים ביותר בתולדות הציונות ומדינת ישראל – מנהיג, אסטרטג, מדינאי, מצביא והוגה דעות מדיני וחברתי ראשון במעלה.

הספר מתמקד בתקופה שבה הסתיימה הביוגרפיה שכתבה על אלון אניטה שפירא – מלחמת השחרור. החלטתה של שפירא "להרוג את הגיבור" צעיר ויפה בתש"ח בטענה שכל חייו מאז הן החמצה, נראית הזויה כאשר קוראים את קורותיו, עשייתו והשפעתו על מדינת ישראל בשנים 1949-1980, בהן עוסקת הביוגרפיה. אלון לא היה בשום פנים ואופן החמצה, אולם העובדה שלא מונה לרמטכ"ל אחרי מלחמת השחרור, שלא מונה לשר הביטחון ערב מלחמת ששת הימים ושלא הגיע לראשות הממשלה, היא בהחלט החמצה. לא החמצה שלו, אלא של מדינת ישראל.

זו ביוגרפיה דעתנית מאוד, עם אג'נדה, שלא עם כולה אני מסכים, ובמאמרֵי ביקורת שאכתוב על הספר אעמוד על המחלוקות שלי עם המחבר. אך אני ממליץ לכל מי שיש לו עניין לא רק בהיסטוריה של מדינת ישראל, אלא גם בחשיבה קדימה על דרכה, לקרוא את הספר.

* מגילת הגלות – מגילת אסתר היא מגילה עם "האפי-אנד" מובהק. עם שעמד בפני השמדה ניצל מן הגזירה ונפרע מאויביו. מי שיזם את ההשמדה נתלה על העץ. מי שהיה סמל לעם הנרדף מונה למשנה למלך. וליהודים הייתה אורה ושמחה וכבוד ויקר.

הכל נכון, אבל אני רוצה להשמיע כמה דברי כפירה. באופן מהותי, לא היה זה "האפי-אנד", כיוון שהמצב הבסיסי לא השתנה. המגילה אינה מסתיימת בגאולה אלא בגולה. היא מקבלת את הגולה כנתון, ושיא ההצלחה בה היא הגעה של מנהיג יהודי לתקרת הזכוכית של מס' 2. אבל המצב הבסיסי נותר כשהיה – עם מפורד ומפוזר בתפוצות הגולה. עם שעצם קיומו הפיסי תלוי בפור – גורל, שהוטל בידי מאן דהוא, או בכך שבמקרה אסתר הגיעה אל המלך ביום טוב, והוא סימן לה שהיא יכולה להיכנס אליו אף שלא הוזמנה, ולא ציווה להמיתה. הן היא מראש הבינה שעצם הליכתה למלך ללא הזמנה היא הימור, ולקחה את הסיכון "ובאשר אבדתי אבדתי". התמזל מזלה והיא יכלה להתחנן על עמה...

אני קורא ומלמד את מגילת אסתר בקריאה ביקורתית, קריאה ציונית. קריאה על פיה הפתרון של העם היהודי הוא להיות עם עומד ברשות עצמו במדינתו העצמאית, במולדתו. כל פתרון אחר, אינו גאולה, אלא במקרה הטוב "יום עסל" ברשות זרים, שעלול כהרף עין להפוך ל"יום בסל".

            * ביד הלשון

* מורדוכי – איך אנו מבטאים את השם מרדכי? מָרְדְּכַי, כלומר עם שווא בדל"ת. ההגייה נשמעת כמרדֶכי. אולם הניקוד במקור הוא: מָרְדֳּכַי, עם חטף קמץ מתחת לדל"ת. החטף קמץ נשמע כחולם, ולכן ההגיה הנכונה של השם היא מורדוֹכי.

כקורא המגילה בקיבוצי, אורטל, אני מקפיד על כך.

* "חדשות בן עזר"