הבלוג של אורי הייטנר

מלכים ב כב עשוי להיות פרק של תפנית בתולדות עם ישראל, בתולדות היהדות ובסיפור התנ"כי.

המלך יאשיהו, העושה הישר בעיני ה', מחליט על בדק בית בבית המקדש. במהלך בדק הבית מתגלה ספר התורה. מקובל שהכוונה היא לספר דברים.

מכאן אנו מסיקים שלאורך דורות (כמה?) הספר לא היה מצוי בידי ישראל. ניתן לראות בכך נסיבות מקלות במשפט האלוהי לעם ישראל. אמנם אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש, אך היא בהחלט יכולה לשמש נסיבה מקלה בגזר הדין.

הרי אם אלוהים היה מאמץ חשיבה חיובית, הוא יכול היה לראות את הדברים כך. הנה, יש לעם ישראל מלך העושה הישר בעיניי. הוא עשה הישר בעיניי אף כשלא הכיר את ספר התורה, מה שמגדיל את ערכו בעיניי. קל וחומר שכך הוא ינהג עכשיו, כשהוא מכיר את התורה, את ציווייה וחוקיה. עכשיו הוא ילמד את העם את התורה, בניו וממשיכיו לבטח יפעלו על פי הכתוב בה, עם ישראל יחזור בתשובה וניתן לסלוח לו על חטאיו עד כה. אפשר, למשל, להפוך את גזר דין החורבן, שכבר נגזר, לעונש על תנאי.

אך לא זה המסר שמעבירה חולדה הנביאה ליאשיהו המלך. אגב, מי קורא לילדה שלו חולדה, לכל הרוחות? רק השאלה הזאת עשויה לעורר ניתוח פסיכולוגי, מה מביא את חולדה הנביאה לכזאת קשיחות, אבל את הניתוח הפסיכולוגי נשאיר לפסיכולוגים, ונתייחס למסר.

המסר הוא חד משמעי: הדין נגזר והוא סופי. "כֹּה אָמַר יְהוָה: הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל יֹשְׁבָיו; אֵת כָּל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים, לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה".

ובכל זאת, יש גם מקום לאופטימיות. כיוון שיאשיהו הוא מלך חיובי, ההוצאה לפועל נדחית עד אחרי מותו. הוא לא יראה את הרעה שתבוא על עמו. ומדוע יש כאן מקום לאופטימיות? ראשית, כיוון שכאשר מדובר בבשורה רעה, כל עכבה היא לטובה. והרי כבר נאמר במקורותינו: "אפילו על שבועיים היינו מתפשרים!" זה "הגשש החיוור" מפורש.

אך יש כאן דבר נוסף. אם אלוהים אינו רוצה להחריב את יהודה בימי חייו של מלך חיובי, מה הוא יעשה אם גם המלך הבא יהיה חיובי? וגם הבא אחריו? שערי תשובה לא ננעלו.

****

ספר התורה נמצא. יאשיהו קרא אותו וקרע את בגדיו כשהבין שישראל חטא וצפוי לחורבן. מה מן הכתוב בתורה כל כך חמור, המצדיק עונש חורבן? הרי כתובים בספר חוקים רבים. ישנם חוקים ומשפטים רבים על היחס ליתום, לאלמנה ולגר, על צדקה ומשפט; ישנה חקיקה סוציאלית פורצת דרך. האם העמידה בה היא אבן הבוחן להמשך קיומו של העם?

כמו לאורך כל ספר מלכים, אבן הבוחן לשיפוט מלכי יהודה וישראל ולשיפוט העם, אינו מוסרי, אינו חברתי אלא הוא פולחני. "תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים".

זה הסיפור של ספר מלכים, אך אין זה בהכרח הסיפור של התנ"ך. אצל ישעיהו, ירמיהו, עמוס ונביאים אחרים, אבן הבוחן של העם הוא צדק ומשפט. יתר על כן, ישעיהו ועמוס מצביעים על העם ככזה המקפיד מאוד על החוקים הדתיים, לעתים ב"מורעלות" יתר. אלא שלא זה מה שהאל חפץ בו.

כך ישעיהו: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר יְהוָה. שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי? לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי. חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה. חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא. וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם. גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ. יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי, חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב, דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ, שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה". ובמילים אחרות: לא חפצתי באריה דרעי ולא ברב מצגר. לא מעניינת אותי רמת הדתיות שלכם במובן הפולחני; היא נמדדת במובן המוסרי, הערכי, החברתי.

ולחובבי החלוקה לישעיהו א' ו-ב', גם ישעיהו השני אומר דברים דומים: "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן, כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב. יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק, קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ? עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע? הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע. לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ? יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ? הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ? הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה? הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ: פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע, הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה, וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים, וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם".

הנביא עמוס מאיים בחורבן בשל העוולות החברתיים, על אף דבקות היתר במצוות הפולחניות: "הוֹי הַמִּתְאַוִּים אֶת יוֹם יְהוָה! לָמָּה זֶּה לָכֶם יוֹם יְהוָה? הוּא חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר! כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ. הֲלֹא חֹשֶׁךְ יוֹם יְהוָה וְלֹא אוֹר, וְאָפֵל וְלֹא נֹגַהּ לוֹ. שָׂנֵאתִי, מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם, וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם. כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה, וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט. הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ, וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע. וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן. הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, בֵּית יִשְׂרָאֵל. וּנְשָׂאתֶם אֵת סִכּוּת מַלְכְּכֶם וְאֵת כִּיּוּן צַלְמֵיכֶם כּוֹכַב אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לָכֶם. וְהִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מֵהָלְאָה לְדַמָּשֶׂק, אָמַר יְהוָה, אֱלֹהֵי צְבָאוֹת שְׁמוֹ". 

תנ"ך אחד. שני מסרים שונים לחלוטין, הפוכים, רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ומערב. באיזה מסר ראוי שנבחר? באיזה מסר את בוחרת, אתה בוחר? את המסר המדבר אליי, שבו אני בוחר ומשתדל לראות בו את התורה שלי, המנחה אותי בחיי, ניתן ללמוד מהשם שאשתי ואני בחרנו לבננו הבכור: עמוס.

* 929