בימי ראשית הציונות כתב טשרניחובסקי בשירו "אומרים ישנה
ארץ":
"שָׁלוֹם לְךָ, עֲקִיבָא!
שָׁלוֹם לְךָ, רַבִּי!
אֵיפֹה הֵם הַקְּדוֹשִׁים,
אֵיפֹה הַמַּכַּבִּי?"
עוֹנֶה לוֹ עֲקִיבָא,
אוֹמֵר לוֹ הָרַבִּי:
"כָּל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים,
אַתָּה הַמַּכַּבִּי!"
אתה המכבי! זה המסר של האקטיביזם הציוני, המסר לנוער היהודי. יש לך
גיבור שישמש לך מודל לחיקוי – המכבי שקרא תגר על האימפריה היוונית, הגדולה בעולם,
ויכול לה. אתה, הנער היהודי, לך בדרך זו, דרך התגר, דרך ההתרסה נגד מצב הביש
המתמשך של העם היהודי; ברא מציאות יהודית חדשה, אחרת. זו מהותה של המהפכה הציונית.
המכבים הם מודל של ניצחון, של הצלחה, אך גם בר כוכבא, שבסופו של דבר
המרד שהנהיג לא צלח, הסעיר את לבבות המהפכנים הציונים והיה לגיבורה של הציונות
כולה, של כל תנועות הנוער, מ"השומר הצעיר" ועד בית"ר. וגיבורי מצדה
היו ההשראה לפואמה "מסדה" של יצחק למדן שקראה אף היא לאקטיביזם ציוני,
ומצדה הייתה אף היא מוקד הזדהות ועליה לרגל של הציונות על כל זרמיה. מי שמרדו
בזקיפות קומה, מי שנלחמו בגבורה, לא הפסידו. הם אולי הפסידו בקרב, אך כעבור אלפיים
שנה עמם הלך לאורם, מרד במציאות הגולה והציפיה הפאסיבית למשיח וחולל את המהפכה
הציונית, הגדולה, החשובה והמצליחה בתולדות העם היהודי.
בשום שיר לא נגלה עקיבא לנוער יהודי ואמר לו: "אתה
יהויכין". אף פואמה לא נכתבה על יהויכין, אף שיר, אף סיפור. אף תנועת נוער לא
נקראה על שמו. אף כרזה ציונית לא נשאה את דיוקנו. יהויכין הוא התגלמות היפוכו של
האקטיביזם; הוא התגלמות ההשלמה הכנועה.
כך מתוארת גלות יהויכין: "וַיֵּצֵא
יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל; הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָֹרָיו
וְסָרִיסָיו". איש מובס, עלוב, תשוש; מלך הנוטש את עמו וללא קרב, ללא
התנגדות, יוצא לגלות בהסכמה, כשהוא לוקח עמו את כל שדרת השלטון ואת כל האליטות
המקצועיות, ומפקיר את דלת העם לנפשה בארץ ישראל, ללא הנהגה, ללא "החרש
והמסגר". כל כך מביש. כל כך עלוב.
נבוכדנאצר מציב את צדקיהו כשליט בובה מטעמו, והוא אפילו קובע מה יהיה
שמו, כדי להבהיר מי בעל הבית. מה הפלא שכעבור 11 שנים בלבד, ירושלים ויהודה חרבות?
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
