* לא יירתע לעמוד איתן - כוונת
רובה ממוקדת בפניו של משה יעלון – זו תמצית קמפיין ההסתה הפשיסטי נגד שר הביטחון.
אבל משלה את עצמו כל פשיסט החושב שהוא יצליח להפחיד את יעלון. מכל המנהיגים
הפוליטיים הפועלים היום בישראל, יעלון הוא המוכשר ביותר, האמיץ ביותר, החזק ביותר,
הישר ביותר והמתאים מכולם לראשות הממשלה. יותר מכל מנהיג אחר היום בישראל, נאמן
יעלון לדרך הציונית השפויה, המרכזית, המוסרית, השקולה, שאינה מתלהמת ואינה נגררת
אחרי שיח הזנבות של השמאלימין הפנאטי. יעלון הוא מנהיג שאינו נסחף אחרי פופוליזם
דמגוגי זול משיקולי פריימריז. כפי שהוא לא היסס, בשרתו כרמטכ"ל, להתנגד
להתנתקות, כשהיטיב לתאר בדייקנות את תוצאותיה, גם במחיר הדחתו על אף הצטיינותו במיגור
מתקפת הטרור הקודמת, כך הוא לא יירתע לעמוד היום איתן מול הרוח הרעה המנסה לערער
על ערכי החברה הישראלית ועל הנורמות של צה"ל, ולהפוך את צה"ל לכנופיה
מזרח תיכונית פרועה, גם במחיר פגיעה בקריירה הפוליטית שלו.
* רוח רעה - רוצים
דוגמית לרוח הרעה שיש מי שמנסים להשליט על החברה הישראלית? הנה, דברים שנכתבו בעקבות
תמיכתי במשה יעלון:
"הייטנר, תמיד היית שמאלן תבוסתן.
לכן גם לקחו אותך לכתוב ב-'ישראל היום' בכדי שתהלל כת נתניהו הזגזגן.
אתם השמאלנים הבוגדניים מיעוט נכחד הולך ונעלם.
וטוב שכך!"
* חגיגות בית השוקן נמשכות – השמאל
הרדיקלי לא זכה מעולם לעדנה, כמו זו שהעניק לו "החייל היורה" והאספסוף
התומך בו. החגיגות ברח' שוקן בעיצומן. צבי בראל מודה בכך: "השמאל נזקק ל'חייל
היורה' שיגרום לו לחזק את חוליותיו הרופפות". רגע גילוי הלב הנדיר הזה מובלע
בתוך פשקוויל הסתה אנטישמי נגד מדינת ישראל, המוקעת כולה ברוח המסר המרכזי של
חגיגות שוקן: הצגת המדינה וצה"ל בדמותו של "היורה". "מה שקורה
בחברון לא קורה רק בחברון, ואגדת טוהר הנשק היא לא יותר מאגדה... שבויים הרוגים ...
נערה עם מספריים מרוססת מטווח אפס. ... שדות הקטל שמעבר לקו הירוק... דברים איומים
קורים וכי אלפי בני אדם לא 'מוצאים את מותם' סתם כך ..." וכו' וכו' וכו'.
חלק מן השקר הוא סיפור המצלמה. אלפי מצלמות נמסרות בידי "בצלם"
לידי פלשתינאים המצווים לתעד כל מה שזז. במשך שנים, לבטח מיליוני שעות צילום תרו
לשווא אחרי "אקדח מעשן" שיוכיח את עלילת הדם הקולקטיבית על צה"ל,
מדינת ישראל והעם היהודי, ברוח "שוברים שתיקה", BDS,
גדעון לוי ושות'. ובסופו של דבר, גם כאשר הצליחו למצוא מה שחיפשו באובססיה מטורפת
במשך חמישים שנה, היא לא הורידה ולא העלתה דבר. הרי עוד בטרם צה"ל ידע על
קיומו של הסרטון, כבר נערך תחקיר מבצעי לחייל שסרח, תוצאותיו היו העברתו לחקירת
מצ"ח ומעצרו. כל זה לא ישנה את הנראטיב השקרי, הן של הימין הרדיקלי והן של
השמאל הרדיקלי על אודות מצלמת "בצלם" ותפקידה, כביכול, באירוע. בראל:
"המצלמה של עמאד אבו שמסיה, שנכנסה לכל סלון ישראלי והציגה את הירייה הבודדת שפיצחה
את ראשו של א־שריף... מצלמה שהבהירה הבהר היטב, שמה שקורה בחברון לא קורה רק בחברון,
ושאגדת טוהר הנשק היא לא יותר מאגדה".
עוד בטרם נרגעו חגיגות בית השוקן מ"היורה", סיפק להם הח"כ
הגזען סמוטריץ', בציוצו הדוחה והמגעיל, מתנה נוספת, שי לחג לקראת פסח, המאפשר להם
להשתמש גם בו לעלילת דם נגד "היהודים". כך, למשל, מעליל רוגל אלפר:
"רוב הציבור היהודי מצדד בעמדתו. ... ברור לגמרי שרוב היהודים לא רוצים לגור עם
ערבים ולא רוצים ללדת אתם. על מה הוויכוח פה בכלל? אין זה אלא שהמגזר המכונה 'המרכז'
לא אוהב שהאמת נאמרת. זו בעיניו טעות טקטית. הוא מעדיף שהיא תשכון במחשכים, בשקט".
אבל הרי רוב מוחלט של הציבור הישראלי גינה את סמוטריץ', ואיך מתמודד אלפר עם
העובדה הזאת? "זה רק בגלל שהם צדקנים שמקפידים על תקינות פוליטית מנותקת מהמציאות...
סמוטריץ' לא מאתגר את גבולות החברה היהודית בישראל. היהודים מדירים ערבים. דו־קיום
זה מיתוס שקרי. סמוטריץ' מאתגר רק את גבולות התקינות הפוליטית כאן. רוב היהודים גזענים.
סמוטריץ' במיעוט רק מהבחינה הזו שהוא אומר בגלוי את מה ש'המרכז' עושה בפועל".
לפני חודשים אחדים פרסם אלפר, זה שכתב מאמר תמיכה ואהדה מראש למחבל שידקור אותו
וירצח אותו, מאמר הערצה וסגידה לתמונת הראי שלו איתמר בן גביר, ושיבח אותו על
היותו "מהפכן אנרכיסט". כאשר מדבר אלפר בבוז וסלידה על
"המרכז", כוונתו לכל מה שבתווך בין בן גביר לבינו. "המרכז"
הזה הוא צדקן, שקרן, צבוע...
כל המערכת הפוליטית, ובראשה מנהיגי מפלגתו של סמוטריץ' נפתלי בנט, אורי
אריאל ואיילת שקד גינו את סמוטריץ' והוקיעו את דבריו הגזעניים. בנט הזכיר בהודעתו
ש"חביב אדם שנברא בצלם" וציין שאחת היא אם הוא יהודי או ערבי. אבל אלפר
לא ייתן לבנט לקלקל לו את החגיגה. "המחלוקת האידיאולוגית בין בנט לסמוטריץ', שממצבת
את בנט כ'מרכז', היא תרמית גדולה. בנט ההיי־טקיסט מרעננה לעומת סמוטריץ' המתנחל מקדומים.
זה הכל קוסמטיקה, דיכוטומיה מזויפת. ... התפקיד ההיסטורי של סמוטריץ' הוא למרכז את
בנט, למרות ששניהם גזענים ופשיסטים". סמוטריץ' לא מאתגר את גבולות החברה היהודית
בישראל. היהודים מדירים ערבים. דו־קיום זה מיתוס שקרי. סמוטריץ' מאתגר רק את גבולות
התקינות הפוליטית כאן. רוב היהודים גזענים. סמוטריץ' במיעוט רק מהבחינה הזו שהוא אומר
בגלוי את מה ש'המרכז' עושה בפועל".
* יצר הרע - אני שומע
את כל הדיבורים על כך ש"סמוטריץ' אומר את מה ש'כולם' חושבים". איני בוחן
כליות ולב ואיני יודע מה "כולם" חושבים. אגב, איני מכיר את "כולם".
אבל אני יודע שלכל אדם יצר רע ומקומות אפלים בנשמתו. מהותם של התרבות האנושית, החינוך,
הערכים, המוסר, הנורמות, לתת לנו כלים להתמודד עם אותם יצרים. מלחמה לנו ביצר הרע.
סמוטריץ' הגזען הוא יצר הרע הקולקטיבי שלנו. מלחמה לנו ביצר הרע!
* די לגזענות – בעקבות דברי הבלע הגזעניים של סמוטריץ', אני שב ומספר את הסיפור
שכבר פרסמתי לפני 3.5 חודשים: חברי פרופ' יזהר בן שלמה הוא גניקולוג בכיר בבית
החולים "פוריה". לפני ימים הגיעה אליו יולדת, ובפיה בקשה חריגה. היא
ביקשה שערבים לא יטפלו בה. יזהר נעץ בה מבט חודר והשיב לה: "סבא שלי נרצח בשל
היותו יהודי. אני לא אתן יד לגזענות. במחלקה הזאת אין כל אבחנה בין רופא יהודי
וערבי. לא טוב לך? את יכולה ללכת לבית חולים אחר".
היולדת לא הלכה לבית חולים אחר. רופא ערבי יילד אותה, במזל טוב. לרך
הנולד ולאם שלום.
* תמונת הראי של סמוטריץ' - כאשר זוהיר
בהלול הצטרף למפלגת העבודה, בירכתי על הצעד. לפני הבחירות המקדימות, המלצתי לחבריי
במפלגת העבודה לתמוך בו. ראיתי בו אנטיתזה להקצנה במגזר הערבי, שביטויה הוא קרטל הלאומנות
הערבית, "הרשימה המשותפת". קיוויתי לראות בו מנהיג מתון ושפוי במגזר הערבי,
הדוגל בדו-קיום והשתלבות במדינת ישראל. לא ציפיתי ממנו להגדיר עצמו כציוני. ציפיתי
ממנו לקול של מתינות והשתלבות. כמה רבה האכזבה, כאשר בהלול משמיע מתוך "המחנה
הציוני" את קולה של הרשימה המשותפת.
בהלול הוא תמונת ראי של סמוטריץ' (רק בעברית רהוטה ויפה יותר).
* צביעות – מאמר
המערכת של "הארץ" יצא בכותרת "איילת שקד מסוכנת לדמוקרטיה",
בו הותקפה שרת המשפטים בחריפות בשל ביקורתה על בית המשפט העליון. אילו מדובר היה
בעיתון שבאופן עקבי מגן על בית המשפט העליון ופסיקותיו, יכולתי לכבד את דבריו, אף
שאיני מסכים אתם. אולם זו צביעות. "הארץ" תוקף בחריפות רבה את בית המשפט
העליון, הן במאמרי המערכת והן במאמרי הדעה של העיתונאים המבטאים את עמדת המערכת.
בית המשפט העליון מוקע כמשת"פ של הכיבוש, כמכשיר ההתנחלות. באיזו ברוטליות
הותקף בית המשפט העליון כשדחה את העתירות נגד חוק החרם, נגד קניית בתים בשייח'
ג'ראח, נגד חוק ועדות הקבלה ועוד. בית המשפט הוקע כגזעני, כמתיישר באופן אוטומטי
אחרי מערכת הביטחון ועוד.
"הארץ" הוא העיתון האחרון שיכול להציג עצמו כמגן על בית המשפט
העליון ולהטיף מוסר למבקרי בית המשפט.
* לא בכל מחיר - כאשר
נתניהו התנצל בפני הטורקים על פיגוע "מרמרה" שהם ביצעו נגדנו, היה זה
רגע של חרפה לאומית. בעקבות ההתנצלות, החריפה טורקיה את מדיניותה האנטי ישראלית
והרודן הטורקי החריף את מסע ההסתה נגד ישראל. כעת עומדת ישראל, במסגרת הסכם
הנורמליזציה עם טורקיה, לשלם פיצויים למשפחות המחבלים שנהרגו בפיגוע. איזה אבסורד!
אני בעד נורמליזציה עם טורקיה. אני בעד יחסים נורמליים עם כל מדינות
העולם, בוודאי עם מדינה מזרח תיכונית חזקה, שעד עלייתו לשלטון של ארדואן הייתה
בעלת ברית קרובה של ישראל. אולם לא בכל מחיר.
תמורת הסכם נורמליזציה, הייתי מוכן לוותר על התנצלות טורקית על פיגוע
"מרמרה" ועל תשלום פיצויים לפצועים הישראליים. אבל ההתנצלות הישראלית
והפיצויים שנשלם – זה מחיר בלתי נסבל ובלתי מוצדק.
במו"מ עם טורקיה, על ישראל לעמוד על כך שטורקיה תשים קץ לתמיכתה
בטרור. אולי העובדה שלאחרונה היא עצמה הפכה להיות יעד טרור, הופכת דרישה זו
לאפשרית, אך חשוב לעמוד על כך שזו לא תהיה מראית עין, אלא הפסקה מוחלטת של התמיכה
בחמאס.
אסור לישראל לאפשר לטורקיה כל מעורבות בענייני עזה. אני בעד הקלת הסגר
הימי על רצועת עזה ככל שהדבר אפשרי מבחינה ביטחונית, אך בשום אופן אין לעשות זאת
בהקשר של ההסכם עם טורקיה, ולתת לארדואן פרס על תוקפנותו.
אני בעד יחסים נורמליים עם טורקיה, אך כנראה שאלה אינם אפשריים כל עוד
שולט בטורקיה אחמדיניג'אד הטורקי.
* שברו את הכלים – חברי הכנסת
נגוסה ואמסלם מהליכוד, קיבלו על עצמם לשלם מחיר כבד – עונש חמור של סתימת פיותיהם
לאורך כל מושב הקיץ. הגדרתי זאת "קיבלו על עצמם", כיוון שזו האמת. הם
מודעים לכך שקואליציה אינה יכולה לתפקד כאשר חבריה מחרימים את ההצבעות, בוודאי כשזו
קואליציה של 61 ח"כים. הם מסכימים עם העונש ומקבלים אותו באהבה. הם פעלו
במודע, מסיבות ערכיות וציוניות, כדי לכפות על הממשלה לבצע את החלטתה להעלאת שארית
יהדות אתיופיה, ולמנוע את ניסיונה להתחמק מכך בתירוצים תקציביים.
אנו רגילים לח"כים הפועלים למען האינטרס האישי שלהם וכאן אנו רואים
ח"כים שפגעו במודע באינטרס שלהם, למען האינטרס הלאומי. ישראל היא מדינה
ציונית, שייעודה ומטרת העל שלה היא קיבוץ גלויות, ובפרט, העלאה ארצה של יהודים
במצוקה. כאשר המדינה בוגדת בייעודה, ראוי לשבור את הכלים.
אני מצדיע לחברי הכנסת נגוסה ואמסלם ששברו את הכלים.
* מתקרבן – האנס
הסדרתי סרבן השיקום לא קיבל הנחת סלב. עכשיו הוא מתקרבן. "מקורבי קצב" שולפים,
איך לא? את השד העדתי - מפלטו של הנבל.
* קמפיין הקורבן -
קמפיין הקורבן של האנס הסדרתי מנגן על "מה, מענישים אותו על כך שהוא אינו
מודה, על מה שהוא טוען שלא עשה"? לא. הוא נענש לשבע שנות מאסר על המעט שהוכח
שעשה ולא חלה עליו התיישנות. לא מדובר על עונש נוסף, אלא על בקשה לקיצור העונש. יש
סיבות שבעטיין ראוי ללכת לקראת אסיר ולקצר את עונשו. אם הוא הפנים את חומרת המעשה,
אם הוא הביע חרטה, אם הוא התנצל בפני קורבנותיו. האנס הסדרתי בחר לא לעשות כן וזו
זכותו המלאה. אבל שלא יבקש את קיצור עונשו. והעיקר – הוא סרבן שיקום. עבריין מין
סדרתי המסרב לקבל טיפול שיקומי, הוא אדם מסוכן.
טענה נוספת בקמפיין הקורבנות היא ש"איבדנו את החמלה". במה עדיף
האנס הזה על כל אנס אחר? אדרבא, בשם החמלה נפתח את שערי בתי הכלא, ונשחרר את כל
הפושעים לחופשי... בעוד במידת הדין חייב להיות שוויון מוחלט, במידת הרחמים והחמלה
אין מקום לשוויון. אין להשוות את מידת החמלה שראוי לה אדם משולי החברה, שהמר עליו
גורלו והוא חטא, לאדם רב כוח ושררה, האיש החזק במדינה, שניצל את כוחו כדי לאמלל
ללא כל חמלה את קורבנותיו.
* על אזרחי – על פי
פרסומים, האנס הסדרתי לא יערער, כיוון שאינו רוצה להגיע לבית המשפט לבוש בגדי
אסיר. בעניין הזה, אני יכול להבין ללבו. אכן, יש מידה של השפלה בהליכה במקום
אזרחי, בין אזרחים, במדי אסיר.
כמובן שיש לנהוג בו בדיוק כמו בכל אסיר. לדעתי, יש לאפשר לכל אסיר, כאשר
הוא מגיע לבית המשפט, ללבוש בגדים אזרחיים.
* האנטישמיות הנחותה ביותר - האנטישמיות
הבזויה והנחותה ביותר, היא אנטישמיות של יהודים. יש להם אובססיה להוכיח שהם "לא
נגועים". כזהו המנוול סנדרס, המעליל לקראת פסח עלילת דם נוראית נגד מדינת היהודים.
סנדרס, היוצא נגד זכות ההגנה העצמית של ישראל, מעניק גב לטרור. אם יהיה הנשיא, חלילה,
זו תהיה סכנה לאנושות. אוי לה לאמריקה, ששני דמגוגים שלוחי רסן וחסרי אחריות הם מועמדים
רציניים לנשיאות ארה"ב.
* אי שפיות זמנית - נקווה
מאוד שתבוסתו של טראמפ בוויסקונסין היא תחילת הסוף של פרשת הדמגוג הגזען, שתהפוך לאפיזודה
של אי-שפיות זמנית של העם האמריקאי.
* לצחוק - האם לצחוק
או לבכות?
במקרה הזה, ההמלצה שלי היא לצחוק.
קשקוש הזוי שקראתי בפייסבוק:
"עזה היא גטו שנשלט בידי קבלן משנה של ממשלת ישראל".
* הבשר המחורבן - מה אנו
יכולים ללמוד מפרשת הבשר המחורבן? זו התוצאה של חשיפתנו ליבוא פרוע של מוצרים חקלאיים,
וליצירת מצב המחייב את חקלאי ישראל להתחרות עם התוצר הזול של העבודה הזולה וחסרת המודעות
האיכותית, הסביבתית והבריאותית של העולם השלישי.
* הפרזנטור –
ח"כ לשעבר שמואל פלטו שרון הוא הפרזנטור של "תערוכת ישראל",
שתתקיים בחול המועד פסח בגני התערוכה. מהו פרזנטור? ידוען המעורר הזדהות של
הצרכנים, ובאמצעות ההזדהות עמו תקודמנה המכירות של המוצר שהוא מייצג. ונשאלת
השאלה, מה הופך את פלטו שרון לדמות המעוררת הזדהות? אין הוא אלא פושע, נוכל
בינלאומי. ההזדהות היא עם הכסף שלו, מתוך עיוורון לכך שהוא השיג את הכסף בדרכי
עבריינות ושחיתות.
* מתי קם הליכוד? –
ב"ישראל היום" התפרסם ראיון עם זלמן שובל, לרגל צאת ספר זיכרונותיו
"דיפלומט". הראיון מרתק ואני משוכנע שגם הספר, כיוון ששובל עמד בכמה
מצמתי ההחלטות הדרמטיות ביותר בתולדות המדינה, בעיקר בשתי הקדנציות שלו כשגריר
ישראל בוושינגטון.
אבל בסיפור אחד זכרונו קצת בגד בו. שובל מספר על הקמת הליכוד, מהתלכדות
של כמה מפלגות ימין–מרכז, ובהן "הרשימה הממלכתית" שהוא כיהן מטעמה
בכנסת. הפרטים נכונים, אולם שובל כתב שהדבר היה לאחר מלחמת יום הכיפור. זו טעות,
הליכוד קם חודשים אחדים לפני המלחמה.
* רועה רבנו - בני
ציפר, "הארץ": "... התרבות היהודית שונאת ערבובים בין גבוה לנמוך.
בנצרות, דייג מהכנרת יכול להיות שליח אלוהי ונגר יכול להיות אביו של ישו". לידיעתו
של ציפר – ביהדות רועי צאן יכולים להיות אבותינו, רבנו ומלך ישראל חי חי וקיים,
רועה אתונות – ראשון המלכים, בולס שקמים – נביא, סנדלר, קפר ופועלי בניין –
חז"לים.
* גאוות הגולן - לקצרין,
בירת הגולן, יש הרבה יותר במה להתגאות מאשר בניצחון באיזה ריאליטי מטופש ומפוקפק.
* צל"ש לתלמידים – לפני ימים
אחדים התקשרו אליי מביה"ס "לאו-בק" בחיפה. כיתות י' שלהם יוצאים לטיול
שנתי בגולן, וביקשו שארצה בפני תלמידים על ההתיישבות בגולן. כמה זמן? שאלתי, ונעניתי
שכיוון שזאת הפעילות האחרונה ביום הזה, אין שעת גג, ולכן אזרום ככל שהשיחה תזרום.
כיוון שיש לי קצת ניסיון ואני יודע מה זה ילדים בני 16 לאחר יום של טיול רגלי,
הנחתי שתהיה שיחה של עשרים דקות, וקיוויתי שיהיו גם נערים שאצליח לעניין. להפתעתי,
נערך מפגש ממושך, שבו ארבעים הילדים ישבו בקשב רב, סקרנים, שאלו שאלות, זרמו אתי וזרמתי
אתם. בתום השיחה הצצתי בשעוני, ונדהמתי לגלות שחלפו שעה ו-40 דקות.
* ביד הלשון
מלחמת השחרור -
בתכתובת שקיימתי לאחרונה עם היסטוריון, הוא העיר את תשומת לבי לכך, שהביטוי
"מלחמת השחרור" שבו אני נוהג להשתמש, אינו מקובל היום, ונהוג לומר
"מלחמת העצמאות". יש לציין שמדובר בהיסטוריון ציוני לעילא ולעילא, רחוק
מאוד מהפוסט היסטוריונים האנטי ציונים.
אני יודע זאת, כמובן. ואכן, עד לאחרונה, במשך שנים נהגתי לומר ולכתוב
"מלחמת העצמאות", כמקובל היום. זהו באמת אחד משמותיה של המלחמה והוא
מבטא אמת לאמתה – זו המלחמה שבה מדינת ישראל קיבלה את עצמאותה, עם ישראל היה לעם
עצמאי. כמובן שזה שם ראוי לחלוטין.
הבעיה היא, שגם השם הזה כבר אינו לגמרי "פוליטיקלי קורקט".
וכמובן לא מלחמת הקוממיות – השם שבן גוריון ניסה להטמיע בשיח הישראלי, לביטוי
תקומת ישראל באותה מלחמה וברוח דברי התורה, ספר ויקרא: "וַאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת".
גם מלחמת תש"ח יצאה מהאופנה, שהרי תש"ח זה קצת יותר מדי יהודי.
אז איך נהוג לכנות את המלחמה? מלחמת 1948. שם נייטרלי, מהאו"ם, שאין
בו אף אמירה שתיחשד כציונית או פטריוטית מדי, רחמנא לצלן. אבל יש מי שהנייטרליות
הזאת אינה מספקת אותם, והם מאמצים את המושג "נכבה".
גם אני איני נייטרלי. אני לא מהאו"ם. אני ציוני ופטריוט, ולאחרונה
חזרתי להשתמש בשם הרחוק ביותר מהרעל הפוסט ציוני: מלחמת השחרור. המלחמה שבה עם
ישראל השתחרר, ומעם נרדף, מושפל, מדוכא וגולה היה לעם חופשי בארצו. המלחמה שבה
שוחררה ארץ ישראל משלטון זר והייתה לארצו של עם ישראל, במדינתו הריבונית. כן, אני
מכיר את המנטרות השחוקות ש"אפשר לשחרר רק אדם, אי אפשר לשחרר אדמה", אלא
שלא שמעתי את בעלי המנטרה הזאת מסתייגים מהארגון ל"שחרור" פלשתין.
אז מי שרוצה – מוזמן לעקם את האף. אני מכנה את "מלחמת 48'" בשם
עליו גדלתי בילדותי – מלחמת השחרור. ואני מקווה שכך ינהגו גם אחרים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
