הבלוג של אורי הייטנר

בטרם אצלול לפרק ח', אחזור לפרק ו', שדרכו ניתן להבין את הספר כולו, ואת הפרק הזה. פרק ו' מחולק לשני חלקים. האחד הוא סיפור הקדשת ישעיהו לנביא, בו עסקתי במאמרי על הפרק. השני הוא הנבואה של ישעיהו לאחר ההקדשה.

חלקו הראשון של הפרק יוצר אצל הקורא ציפיות שיא. להתגלות כשל ישעיהו, שפגש את אלוהים פנים אל פנים, לא זכה אף נביא, כולל משה, גדול הנביאים. התגלות זו מעוררת ציפיות גבוהות, לכך שהעם המודע לחיזיון שחווה, יאזין לדבריו. גם התייצבותו החד משמעית, "הִנְנִי שְׁלָחֵנִי" כאשר ה' שואל "אֶת מִי אֶשְׁלַח? וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ"? מעוררת ציפיות בשל נחישותו ולהיטותו של הנביא.

אולם קודם להבעת הנכונות, אומר ישעיהו: "אוֹי לִי, כִי נִדְמֵיתִי. כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי, וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב". את בעייתו הפרטית פותר אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים המטהר את שפתיו: וַיָּעָף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה. בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיַּגַּע עַל פִּי, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ, וְסָר עֲו‍ֹנֶךָ, וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". אך ישעיהו לא דיבר רק על בעייתו האישית, אלא גם על הבעיה של הקולקטיב, שהוא חלק ממנו: "בְּתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב". הבעיה הזו נותרת בעינה.

את העם אמורה לרפא נבואת ישעיהו. הנביא ישעיהו, הוא התחליף לשרף, ונבואתו היא התחליף לרצפה. הנביא אינו נוגע בפי העם, אלא בלבו (מוחו). וכאן מכינים אותנו לאכזבה רבתי: הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה, וְאָזְנָיו הַכְבֵּד, וְעֵינָיו הָשַׁע, פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ.

ישעיהו יוצא לשליחותו הגדולה, מתוך הבנה מראש שזו שליחות שווא, שנועדה לכישלון; שהעם לא ישמע לו, כי לב העם ייעשה שמן ואטום ולא יפתח לדבר הנבואה. איזה תסכול.

אך יש בעיה עקרונית יותר בפרק – בעצם אלוהים מונע מן העם את יכולת הבחירה בתשובה. הוא משמן את לבו, כי כבר החליט להענישו.

אז לשם מה נשלח ישעיהו לשליחותו? בשביל הכסת"ח? למען ה"אמרתי לכם"? בשביל הפרוטוקול, ועדת החקירה?

בפרק שלנו אנו נוכחים בהתממשות התסריט של אטימות העם. הנביא מדבר, מתריע, מוכיח באותות ובמופתים, אפילו קורא את שמות בניו על פי צרכי נבואותיו (מילא עמנואל, אבל ... מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז?). והעם בשלו. ישעיהו מתאר להם את העתיד, אך הם בוחרים ללכת "אֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים הַמְצַפְצְפִים וְהַמַּהְגִּים".

ישעיהו מודיע לעם על תבוסתם הצפויה של מלכי ישראל וארם, רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ, הנלחמים ביהודה, אך לא זו בלבד שהעם מאמין בניצחונם, הוא גם מצפה לניצחונם בכיליון עיניים. אמנם מים שקטים חודרים עמוק, אך העם מאס במים השקטים של מלכי דוד השקולים, המתונים, הבלתי מתלהמים. הוא מעדיף את הסערה המתלהמת של רצין ובן רמליהו. למרות ישעיהו ונבואותיו, העם דבק בשלו. הוא ממאן לשמוע, גם כאשר ישעיהו מזהיר אותם מפני האיום האמתי, המעצמה העולה אשור, העולה מנהרות הפרת והחידקל, ומי ארם וישראל זניחים לידה. "יַעַן כִּי מָאַס הָעָם הַזֶּה אֵת מֵי הַשִּׁלֹחַ הַהֹלְכִים לְאַט, וּמְשׂוֹשׂ אֶת רְצִין וּבֶן רְמַלְיָהוּ. וְלָכֵן הִנֵּה אֲדֹנָי מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם אֶת מֵי הַנָּהָר הָעֲצוּמִים וְהָרַבִּים, אֶת מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת כָּל כְּבוֹדוֹ. וְעָלָה עַל כָּל אֲפִיקָיו וְהָלַךְ עַל כָּל גְּדוֹתָיו".

כזכור, אכן אשור כבשה את מרבית א"י, הגלתה את תושבי ממלכת ישראל והעבירה לשומרון גולים ממקומות אחרים. היא גם כבשה את לכיש וחלקים ממלכת יהודה. אולם בסופו של דבר, היא לא הצליחה לכבוש את ירושלים וחזרה לארצה מובסת. וההתקפלות הזאת מנובאת כבר בפרק זה: "עֻצוּ עֵצָה וְתֻפָר דַּבְּרוּ דָבָר וְלֹא יָקוּם".

****

בפרק זה אנו למדים שישעיהו אינו רק נביא, אלא הוא גם נשוי לנביאה. "וָאֶקְרַב אֶל הַנְּבִיאָה וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן". ואיך אני יודע שהכוונה היא לכך שאשתו נביאה, ושאין זה ביטוי לאשת הנביא? מכך שהיא אינה נקראת "נביאית" (על משקל רבנית).

* 929