הבלוג של אורי הייטנר

בפרק ט' נושא ישעיהו נבואת זעם וחורבן איומה ונוראה על ממלכת ישראל, שבאותה תקופה הייתה, יחד עם בעלת בריתה ארם, אויבתה של ממלכת יהודה. החזות של ממלכת ישראל אותה מצייר הנביא קשה ביותר, הולכת ונעשית קשה יותר ויותר. עוד מכה ועוד מכה, וכל מכה קשה מקודמתה, ואין היא מספקת את שאיפת הנקם של אלוהים: "בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה". והוא מכה בעמו ללא רחם.

וכך מתאר הנביא ישעיהו את הקטסטרופה הנוראה של ממלכת ישראל, את המחיר הנורא שישלמו הכל – ההנהגה ופשוטי העם, הראשים והזנבות, האנשים כפרטים והציבור כקולקטיב: "וַיַּכְרֵת יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל רֹאשׁ וְזָנָב, כִּפָּה וְאַגְמוֹן, יוֹם אֶחָד. זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָרֹאשׁ, וְנָבִיא מוֹרֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב. וַיִּהְיוּ מְאַשְּׁרֵי הָעָם הַזֶּה מַתְעִים, וּמְאֻשָּׁרָיו מְבֻלָּעִים. עַל כֵּן, עַל בַּחוּרָיו לֹא יִשְׂמַח אֲדֹנָי, וְאֶת יְתֹמָיו וְאֶת אַלְמְנוֹתָיו לֹא יְרַחֵם, כִּי כֻלּוֹ חָנֵף וּמֵרַע, וְכָל פֶּה דֹּבֵר נְבָלָה. בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה. כִּי בָעֲרָה כָאֵשׁ רִשְׁעָה, שָׁמִיר וָשַׁיִת תֹּאכֵל. וַתִּצַּת בְּסִבְכֵי הַיַּעַר, וַיִּתְאַבְּכוּ גֵּאוּת עָשָׁן. בְּעֶבְרַת יְהוָה צְבָאוֹת נֶעְתַּם אָרֶץ, וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ; אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ. וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ. אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ. מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה, יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה".

ואפילו אחרי התיאור המחריד הזה, "בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ, וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה". אלוהים עוד לא סגר את החשבון אתם.

ואיך השתרבבה לפסוק ממלכת יהודה?

אוי לרשע ואוי לשכנו. מסתבר שבעת ניוונה של ממלכת שומרון, גם יהודה תינזק ותפגע. עם זאת, בחלקו הראשון של הפרק, מציג הנביא חזות חיובית ביותר, כמעט אוטופית, של ממלכת יהודה. הנביא מתאר מלך חיובי מבית דוד, וכך תצטייר תקופת שלטונו: "לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ, לְהָכִין אֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה".

כאשר מגילת העצמאות הבטיחה לכונן את מדינת ישראל על יסודות השלום, הצדק והחרות לאור חזונם של נביאי ישראל, אפשר שהמודל הוא ממלכת יהודה על פי הפסוק הזה. המסר המרכזי שאני לומד מהפסוק הזה, הוא הזיקה בין השלום לבין המשפט והצדקה. אין ולא יהיה שלום מדיני ללא שלום חברתי. מי שחושב שהוא מקדם שלום באמצעות ניכור לבני עמו, חרחור שנאה ומדנים כלפי חלקים בעמו, התנשאות על החולקים על דעתו, שבירת הסולידריות הלאומית והחברתית אינו אלא טועה. לא שלום הוא יקדם, אלא מציאות חורבנית ברוח "וַיִּגְזֹר עַל יָמִין וְרָעֵב, וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול וְלֹא שָׂבֵעוּ. אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ. מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה".

****

ובינתיים במשפחת ישעיהו, ילדים זה שמחה. הנביא והנביאה חובקים בן נוסף.

אל שְׁאָר יָשׁוּב, עִמָּנוּ אֵל ומַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז הצטרף במזל טוב וסימן טוב, בשעה טובה ומוצלחת, בן רביעי, ויקרא שמו בישראל: פֶּלֶא יוֹעֵץ אֵל גִּבּוֹר אֲבִי עַד שַׂר שָׁלוֹם.

ונדמה לי שקל יותר ללמוד בעל פה את מספרי תעודת הזהות של הילדים מאשר את שמותיהם.