פרק יב מסיים את סדרת פרקי הנבואה על עם ישראל, בטרם יפנה הנביא ל-11
פרקים שאותם יקדיש לנבואות על עמי העולם.
סדרת הפרקים עסקה בתיאור השחיתות החברתית והעוול הנורא הקיים בעם
ישראל, ובאסונות הכבדים שהם ימיטו על עם ישראל, ומסתיימים בפרקי בשורת גאולתו של
עם ישראל, ובהם פרק יא, הפרק האוטופיסטי המתאר את חזון גאולת ישראל – שיבת ציון,
צדק חברתי, משפט צדק ושלום קוסמי.
וביום הזה, יום הגאולה, יודה העם לאלוהיו על סליחתו וגאולתו: "וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא: אוֹדְךָ יְהוָה כִּי
אָנַפְתָּ בִּי, יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי". פרק ההודיה הוא ישעיהו יב.
כאשר מודה העם על הגאולה, היא מתכתבת בזיכרונו הקיבוצי עם הגאולה
הקודמת, אם כל הגאולות – יציאת מצרים. שיאה של גאולה זו, היה חציית ים סוף. שפחה
על הים ראתה את מה שאפילו יחזקאל בן בוזי לא ראה, כידוע. לאירוע המכונן הזה חוזר
הנביא, לשירת הים, שירת ההודיה של משה ובני ישראל על הגאולה. ומשם לוקח הנביא את
אחד הפסוקים המובילים ומשבץ אותו בשירת ההודיה על הגאולה הקרבה, שאותה הוא רואה
בעיני רוחו: "עָזִּי וְזִמְרָת
יָהּ, יְהוָה, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה". הישועה היא ביטוי לעוצמה: הן העוצמה הפיזית – עָזִּי, העוז והכוח, והן
העוצמה הרוחנית – זִמְרָת יָהּ, השירה והתרבות. אין גאולה ללא תשתית רוחנית ותרבותית עמוקה, ללא
אמונה יוקדת בצדקת הדרך, אך כדי שהיא תתקיים במציאות הריאלית, עליה להיות מלווה
בעוצמה פיזית, צבאית, מדינית, כלכלית וארגונית. הפסוק הזה מופיע גם בתהילים והנו
חלק מתפילת ה"הלל". את תפילת ה"הלל" אנו אומרים בכל חגי
ישראל, כולל יום העצמאות ויום שחרור ירושלים. ופרק י"ב, הוא מעין תפילת
ה"הלל" על הגאולה עליה מבשר הנביא.
כפי שגאולי ישראל בנבואת הנביא יתחברו לזכר יציאת מצרים ולשירת הים,
כך גאולי ישראל בימינו – החלוצים הציונים, התחברו לגאולה המקראית, הן ליציאת מצרים
והן לחזון הנביאים. "וּשְׁאַבְתֶּם
מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה", אומר הנביא בפרקנו. אין שמחה
כמו שמחת המים, המבטיחים חיים, המבטיחים הצלחה ופרנסה, המבטיחים יכולת להשתרש
באדמת המולדת, ליישב אותה, הם תנאי לקוממיות ישראל. לא בכדי, העמידה הציונות, לפני
ואחרי הקמת המדינה, את נושא המים כערך אסטרטגי ראשון במעלה.
המים הם העוז וגם הזמרה. הזמר, הריקוד
והשירה ליוו גם את ההתמודדות עם אתגר המים. כך למשל בשיר "הורה ממטרה", לכבוד מפעל ירקון נגב:
רן קילוח בצינור,
צינורות עורקי הנגב,
זה דרכו של המזמור,
מן הברז אל הרגב
יעלו מימי תהום.
משאבה אומרת לחם!
נגב, נגב, מה מיום?
נגב, ממטרות עליך!
אך אין שיר מים וריקוד מים מובהקים יותר, מאלה שכתב המשורר הידוע
"מן המקורות". השיר והריקוד הוא הפסוק מן הפרק שלנו: "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה".
את השיר הלחין בשנות ה-30 עמנואל עמירן
(פוגצ'וב). הוא הופיע בדפוס כבר בשנת 1938. היו אלה שיאם של מאורעות
תרצ"ו-תרצ"ט שמשום מה בשנים האחרונות אנו נוהגים לאמץ דווקא את שמם
הערבי "המרד הערבי הגדול", שפרצו לפני 80 שנה בדיוק, ב-15 באפריל 1936.
600 יהודים נרצחו במאורעות, אך היישוב יצא מהם מחוזק שבעתיים, העמיק את אחיזתו
בארץ, הרחיב את גבולות התיישבותו, התנתק מהמשק הערבי המפגר ויצר משק עצמאי מפותח
ומתקדם והעצים את האוטונומיה שלו כמדינה בדרך.
התיישבות היא מים, ואין סיבה לששון
יותר משאיבת המים, והלחן מבטא את האושר שבשאיבת המים ממעייני הישועה.
וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן
מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.
מַיִם, מַיִם, מַיִם, מַיִם,
הוֹי מַיִם בְּשָׂשׂוֹן!
הֵי, הֵי, הֵי, הֵי,
מַיִם, מַיִם,
מַיִם, מַיִם,
מַיִם, מַיִם בְּשָׂשׂוֹן.
ב-1942 היה זה השיר הפותח של ההצגה "האדמה
הזאת" מאת אהרון אשמן. בהצגה הושר השיר פעם נוספת בלחן אחר, אף הוא של עמירן.
ההצגה פרסמה מאוד את השיר, שהפך מיד גם
לריקוד עם. הוא חובר לחגיגות המים בשמחת בית השואבה בקיבוץ דגניה ב'.
ב-1946 השיר הודפס עם צעדי ריקוד, בחוברת "סדרת ריקודי ארץ ישראל"
בעריכת גורית קדמן. ולצד השיר, הודפס הסבר על תולדות הריקוד: "ריקוד זה הוא יצירה קיבוצית גרידא מארץ ישראל
החדשה. הוא נולד בדגניה, אם הקבוצות, נתגלגל עם הנוער לקריית ענבים בהרי ירושלים, שם
נשתנה וקיבל צורה מלוטשת. בכינוס לריקודי עם בדליה בקיץ 1944 הלהיב הריקוד הזה את ציבור
הרוקדים שבאו מכל קיבוצי הארץ, ומשם נפוץ ברבים. עתה רוקדים אותו מדן ועד באר שבע,
מרמים ועד גבולות".
לצד השירה והריקוד, אביא גם דברים בפרוזה מאותה תקופה. אין אדם
בתולדות הציונות שתרם להתיישבות בארץ ישראל, עד יום מותו ב-1969, כמו לוי אשכול,
ראש ממשלת ישראל השלישי. ומעל הכל, הוא היה "מר מים" המובהק של התנועה
הציונית ומדינת ישראל בכל תולדותיה.
בשנים שבהם נוצרו השיר והריקוד הוא היה, בין השאר, מנכ"ל
"מקורות". בוועידה החקלאית השישית ב-1945 הוא אמר: "יורשה לי
להעלות כמה זיכרונות אישיים, כדי להמחיש את פיתוח מפעל המים. כשעבדתי בהרי
ירושלים, היינו נושאים מים בפחים על הראש. ... נשאנו מים בדילב, היא קריית ענבים,
ובקלנדיה היא עטרות. ניסינו להתחרות בנשיאת הכדים על ראשינו וכתפינו כערביות
התמירות, הצועדות, כשכדיהן על ראשן, במעלה הר. אחרי כן עברנו להובלת המים בחביות
על העגלה הרתומה לפרדים, מהכנרת ומהירדן, לדגניה ב' ולכנרת. אחר כך הגיע תור
המשאבה, שהונעה בכוח הפרד. דרך גלגולים רבים הגענו עד ל'מקורות' ועד לתכנון ומאזן
ארצי של מים.
... במשך שנות פעולתה של החברה ["מקורות"] כמכשיר מרכזי ..
הלכה וגברה הרגשתנו, שמצאנו 'ארץ ישראל של מטה', קומה תחתונה של הארץ, גדולה פי
כמה וכמה מארץ ישראל זו שאנו מהלכים עליה. גילינו מים בחבלים ובגושים אשר לאחר
ניסיונות אכזב רבים בעבר, כבר התייאשנו ולא האמנו במציאות מים בהם".
לנאומו זה של לוי אשכול עוד אחזור בהמשך פרקי ספר ישעיהו, כיוון שאין
זה העיסוק האחרון של הנביא במים.
גם ביאליק, המשורר הלאומי, מתכתב עם נבואת ישעיהו בפרק זה. בשירו
הראשון, "אל הציפור", הוא כותב על ציפור הנוד החוזרת מארץ ישראל אל
חלונו, והוא שואל אותה לשלום הארץ ונופיה.
כיוון שהוא עוד נשאר בגולה, הוא ימשיך לבכות ולסבול
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ
הַקִּצִּים -
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי.
לא כן הציפור, שבשנה הבאה תחזור
לא"י ולכן יש לה כל הסיבות לשמוח.
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!
מילות הסיום של השיר, המילים האופטימיות של יהודי צעיר בגולה הרואה
בציפור את מבשרת הגאולה, משתמש במילים המסיימות את שירת הגאולה בפרק שלנו: "צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן, כִּי גָדוֹל
בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
