הבלוג של אורי הייטנר

בריצתו לתקופת הכהונה הראשונה שלו כנשיא ארה"ב, התחייב ברק אובמה להכיר ברצח העם הארמני בידי טורקיה. השבוע מציין העם הארמני את יום הזיכרון ל"פשע הגדול", כפי שהרצח ההמוני מכונה בארמנית, בפעם האחרונה בקדנציה של אובמה. וגם השנה אובמה הפר את הבטחתו ואכזב שוב את העם הארמני שציפה ממנו. מסתבר שפחדו המשתק של אובמה מתגובת ארדואן חזק יותר ממחויבותו המוסרית.

אני חש מעט מבוכה, כשאני מותח ביקורת על הנשיא אובמה בנושא זה. מה לנו כי נלין עליו, כאשר מדינת ישראל טרם הכירה בפשע הזה כרצח עם? נכון, ישראל אינה מעצמת על כארצות הברית, אולם כמדינה יהודית, עליה לגלות רגישות יתר בנושא זה.

מדינת ישראל, כמדינה יהודית, הרואה כתפקידה להיאבק באנטישמיות, נלחמת נגד תופעת הכחשת השואה. אין שום שיקול פוליטי או מדיני שיכול להצדיק את הכחשת השואה, טוענת ישראל, בצדק.

האם במאבקנו זה ידינו נקיות? למרבה הבושה, בכך שישראל, מדינת העם היהודי, אינה מכירה רשמית ברצח העם הארמני, היא שותפה, במשתמע, למעשה הנואל של הכחשת הפשע הנורא. יש, אמנם, הבדלים רבים בין שואת היהודים לרצח העם הארמני. השואה ייחודית הן בתכנון ובתיעוש של הניסיון להשמיד את העם היהודי מתוך כוונה להכחידו, והן במספר הנספים בשואה. אולם רצח מכוון של למעלה ממיליון אזרחים ארמנים בידי התורכים, הוא פשע נגד האנושות, אחד הפשעים החמורים ביותר בהיסטוריה. טורקיה מתכחשת לעובדות ההיסטוריות ומשתמשת בכל הכלים הדיפלומטיים שלה נגד ההכרה בפשע ובאחריותה לו.

למדינת ישראל, כמדינה יהודית, אסור לתת יד להכחשת רצח העם הזה. לא אחת, כאשר הבעתי עמדה זו בעבר, נתקלתי בתגובות המלעיגות על הנאיביות שלי ועל חוסר הבנתי את הריאל פוליטיק. הזכירו לי את היחסים המיוחדים בין ישראל ובעלת בריתה טורקיה, ועל האינטרס המובהק של ישראל בברית אסטרטגית עם מעצמה מזרח תיכונית. אך אותם אנשי ריאל פוליטיק דבקו בעמדתם גם כאשר ארודאן עלה לשלטון והנהיג מדיניות אנטי ישראלית עוינת וקיצונית, בטענה שהכרה ברצח העם תחריף את העימות. עכשיו הם לבטח יזהירו מפני חבלה בהסכם הנורמליזציה הנרקם בין המדינות. מסתבר שאף פעם העיתוי אינו מתאים לפוליטיקה מוסרית.

איני מזלזל באינטרסים המדיניים הכרוכים ביחסים עם טורקיה ואני מודע לנזק לאותם יחסים, הכרוך בהכרה ברצח העם. אולם כפי שכיהודים איננו מוכנים לקבל שיש אינטרס שיצדיק מתן יד להכחשת השואה, כך אין אינטרס שיצדיק שותפות שלנו, כיהודים, בהכחשת הטבח בארמנים.

כאן המקום לציין לשבח את יוסי שריד, שהלך השנה לעולמו - הפוליטיקאי הבכיר היחיד בישראל, שלא נתן ידו להכחשה הזאת, ובהיותו שר החינוך בממשלת ישראל דבק באמת, גם במחיר פגיעה ביחסי ישראל טורקיה. בדרך כלל הייתי רחוק ת"ק פרסה מעמדותיו של שריד, אך בנושא זה הערכתי תמיד את עמדתו החריגה - הוא נהג כצדיק אחד בסדום.

הגיעה השעה שישראל תכיר ברצח העם הארמני ובאחריותה של טורקיה למעשה. עם כל החשיבות של הריאל פוליטיק, על מדינת ישראל לדבוק במוסר פוליטיק.

* "ישראל היום"