הבלוג של אורי הייטנר

פרק יח הוא חלק מרצף של נבואות על עמי העולם, עמי התקופה. כאן מדובר על עם שזהותו אינה ברורה, המצוי "מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ". האימפריה הפרסית האדירה תוארה במגילת אסתר במילים "מהודו עד כוש", שזה כמו לומר – כל רחבי העולם. הביטוי "מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ", מתאר ארץ רחוקה ביותר, מעבר להרי החושך. וכיוון שאיננו יודעים באיזה עם מדובר, אני מבכר לגייר כמה מן הפסוקים בפרק זה, כנבואה על עם ישראל.

"הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ". הארץ שמעבר להרי כוש, נמצאת אי שם באפריקה. הארץ הזו היא כמובן אתיופיה. הפסוק הזה מדבר על יהדות אתיופיה.

צִלְצַל כְּנָפָיִם – אלו הכנפיים המבשרות ליהודי אתיופיה את הגאולה. אלו כנפי החסידה המגיעה מארצות הקור אל חלונם. והם קוראים בהתפעלות, בשפתם, לעבר החסידה: "שִׁימָלָה שִׁימָלָה!

אגרצ'ין ירוזלם דהנה?"

חיים אידיסיס כתב, שלמה גרוניך הלחין ולהקת שבא שרה: "עפה חסידה".

עָפָה חֲסִידָה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.

כְּנָפַיִם מְנִיפָה מֵעַל הַנִּילוּס

אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה.

מֵעֵבֶר לְהָרִים, שָׁם בֵּית יִשְׂרָאֵל

יוֹשְׁבִים וּמְצַפִּים.

חֲסִידָה, חֲסִידָה, צְחוֹרַת צַוָּאר,

מָה רָאוּ עֵינַיִךְ?

שִׁירִי לִי סִּפּוּר!

שׁוֹתֶקֶת חֲסִידָה. אֵינָהּ פּוֹצָה מָקוֹר.

נִשְׁעֶנֶת עַל רַגְלָהּ וְעוֹד מְעַט תַּחְזֹר.

תָּנִיף כָּנָף גְּדוֹלָה

בַּדֶּרֶך אֶל הַקֹּר. בַּדֶּרֶך תַּעֲצֹר

בְּצִיּוֹן, עִיר הָאוֹר.

חֲסִידָה, חֲסִידָה, אֲדֻמַּת מָקוֹר,

הַאִם יְרוּשָׁלַיִם

אוֹתָנוּ עוֹד תִּזְכֹּר?

חֲסִידָה, חֲסִידָה, לִבְנַת כָּנָף,

בַּשְּרִי בִּשְׁלוֹם הָעִיר,

בִּשְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם!

עפה חסידה מאירופה הקרה אל ארץ ישראל. היא ממשיכה במעופה, מעיפה את כנפיה מעל הנילוס, אל ארץ רחוקה, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ. שם, מעבר לנהרות ולהרים, שם בית ישראל, ביתא ישראל, יהדות אתיופיה, יושבת ומצפה. היא מצפה לאות מירושלים. האם מדינת ישראל תזכור אותם?

****

ב-1971 רץ ברחבי הארץ המחזמר "השטן ואשת האיכר", בכיכובם של אמנון ברנזון, מיכל טל ורפי גרנות, בבימויו של נדב לויתן. את מילות השירים תרגם דן אלמגור. השירים הם בלדות ושירי עם ממקומות שונים בעולם.

האמת היא שלא את כל השירים אלמגור תרגם. לחלקם הוא כתב גרסה עברית חדשה, ללא קשר למילים המקוריות. כך בשיר "העגורים". המשורר הרוסי יבגני דולמטובסקי כתב ב-1958 שיר על רעות ואחוות לוחמים. דן אלמגור הלביש על המנגינה של אדוארד קולמנובסקי, שיר געגוע לארץ ישראל של יהודי ברוסיה, מאחורי מסך הברזל, הפונה לעגורים, בטרם יחצו את הנהר ויצאו אל הדרום החם, ושולח באמצעותם פריסת שלום לכל אחיו, אי שם.

העגורים חולפים מעל הכפר

העגורים עפים אל הנהר

העגורים עוזבים, יוצאים אל הדרום החם

מתי, מתי נוכל לעוף כמותם.

אני נושא עיני לעננים

העגורים שטים בהמונים

העגורים עוזבים, עפים אל הדרום החם

מתי נצא בהמונים כמותם.

אל השדה אצא עם בוא הסתיו

ובידי טבעת ומכתב

אתפוס עגור ולרגלו אצמיד מכתב דומם

פרישת שלום לכל אחיי אי שם.

עם בוא הקור העגורים עוזבים

עם בוא אביב אלינו הם שבים.

העגורים שבים, חוזרים הם עם חלוף הקור

אנחנו, אם נצא - כבר לא נחזור.

השיר הוא שיר געגוע לארץ ישראל. פרישת השלום היא לאחים בארץ ישראל, במדינת ישראל. כאשר כותב המשורר "אנחנו אם נצא – כבר לא נחזור", כוונתו כמובן לעליה לארץ ישראל כדי להשתקע בה.

אולם כאשר הוא כותב "פרישת שלום לכל אחיי אי שם", הוא מתכוון מן הסתם לכל אחיו שבמסלולם של העגורים והחסידות. הוא מתכוון גם לאחיו באתיופיה, כמובן.

יוצאים העגורים ויוצאות החסידות מארצות הקור לארץ ישראל. הן ממשיכות במעופן לאתיופיה. יהודי ביתא ישראל רואים אותם, וקוראים לעברם:  

"שִׁימָלָה שִׁימָלָה!

אגרצ'ין ירוזלם דהנה?"

בספרו "הצ'ופצ'יק של הקומקום", מספר דן אלמגור שאת השיר "העגורים" כתב בהשראת שירו של ביאליק "אל הציפור".

"אל הציפור" הוא שירו הראשון של ביאליק, שיר ערגה לציון, שאותו כתב בהיותו בן 17.

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,

מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל חַלּוֹנִי -

אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה נַּפְשִׁי כָלָתָה

בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.

זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,

מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,

הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,

תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?

הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,

מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?

הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ

כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?

הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,

מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?

זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,

הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.

הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,

מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?

הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת צִיּוֹן,

אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?

וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -

הֲיִתְּנוּ אֶת מֹרָם, אֶת נִרְדָּם?

הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,

הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?

הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,

אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?

וּמַה שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?

וּשְׁלוֹם כָּל הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?

הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,

הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -

זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ

אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!

הַאִם עוֹד לֹא נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי

כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?

אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,

אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.

סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל שִׂיחַ,

וּמַה לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?

הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם קִווּ לְיָמִים,

פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?

וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -

הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -

מִי יִתֶּן לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל אֶרֶץ

בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!

וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,

מִפִּי מַה תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?

מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,

רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.

הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת

הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? -

הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,

לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?

נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!

אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת אָהֳלִי;

לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,

בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.

אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,

לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;

כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,

כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;

כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים -

וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל יְגוֹנִי,

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,

צַהֲלִי נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!

"צַהֲלִי נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!" משורר ביאליק הצעיר לציפור, במילותיו של הנביא ישעיהו בן אמוץ. הציפור היא כמובן החסידה, היוצאת מארצות הקור אל ארצות החום. בראש ובראשונה לארץ ישראל, שמשם היא אוספת את החוויות והנופים כדי להעבירם אליו בשובה. אולם מציון היא ממשיכה דרומה, אל אחיו הקרובים הרחוקים של ביאליק באתיופיה.

הם מחכים לה בכיליון עיניים, ושואלים בערגה:

הַאִם יְרוּשָׁלַיִם

אוֹתָנוּ עוֹד תִּזְכֹּר?

****

ירושלים זוכרת גם זוכרת. יציאת מצרים של ימינו היא מבצע משה ומבצע שלמה.

במבצע שלמה, החסידה משנה את ייעודה. היא מעניקה משמעות חדשה ל"צִלְצַל כְּנָפָיִם".

נכנסנו לציפור גדולה עם כנפיים מברזל

אמא קצת בכתה ואבא רוב הזמן שתק.

אחר כך הוא אמר לי: בן, החוצה תסתכל,

עכשיו שמיים עננים, בסוף זה ארץ ישראל.

בספר הספרים כתוב שהיא טובה

חלב אפשר לשתות שם מתוך האדמה

אברהם אבינו עשה בה את הברית

ומקומנו שם, אלוהים על זה החליט.

נכנסנו לציפור גדולה עם כנפיים מברזל

אמא קצת בכתה ואבא רוב הזמן שתק.

הוא ידע שכל מה שהיה הולך להשתנות

שלום לך אפריקה, הכל ביום אחד נמחק.

היום הוא מחפש פה את יצחק אבינו

מדבר קצת לפעמים על הארץ בה היינו

מזכיר שלא היה שם טוב, את זה אני יודע,

אך בעיניו אני רואה: הוא קצת מתגעגע.

נכנסנו לציפור גדולה עם כנפיים מברזל

אמא קצת בכתה ואבא רוב הזמן שתק.

הדלת נסגרה על כל מה שהיה,

זכרונות מאפריקה, של רעב ושל אבק.

אז לא ידעת אבא, למה יש לצפות

ושעל אדמת הקודש נוסעים במכוניות.

הדברים טיפה אחרת, פה בארץ האבות,

ובני עמנו השתנו, מאז עשרת הדברות.

נכנסנו לציפור גדולה עם כנפיים מברזל

אמא קצת בכתה ואבא רוב הזמן שתק.

אחר כך הוא אמר לי: בן, החוצה תסתכל.

עכשיו שמיים עננים, בסוף זה ארץ ישראל.

(מילים: שלמה משיח. לחן: שלמה גרוניך).

וכך מסתיים הפרק שלנו: "בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַיהוָה צְבָאוֹת... אֶל מְקוֹם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן".

עכשיו שמים עננים. בסוף זו ארץ ישראל.

* 929