הבלוג של אורי הייטנר

ב-49 השנים מאז מלחמת ששת הימים, מנהיגי תנועת העבודה ייצרו שתי דרכים אסטרטגיות.

היו, כמובן, תכניות ורעיונות רבים. טבנקין דגל בשלמות הארץ, בן גוריון קרא לנסיגה מהירה מכל השטחים זולת הגולן וירושלים ולאחר מכן הוסיף גם את גוש עציון וחברון, מפ"ם קראו לסגת מהשטחים חוץ מירושלים ורצועת עזה, משה דיין הטיף לפשרה פונקציונלית, "השמיניה" דיברו על מו"מ עם אש"ף ונסיגה מרוב השטחים, שמעון פרס פינטז על מזרח תיכון חדש ועוד ועוד. אולם רק שתי דרכים הפכו לנדבכי מדיניות אמתיים, שהשפיעו לאורך שנים על המציאות ועיצבו את תפיסתה של תנועת העבודה. רק שני מנהיגים, ביובל השנים הללו, יכולים להיחשב באמת כאסטרטגים ומעצבי דרך.

האחד הוא יגאל אלון. הוא לא היה ראש הממשלה, לא שר הביטחון ובמלחמת ששת הימים גם לא סגן ראש הממשלה או שר החוץ. אולם הוא היה שר רב השפעה ובעיקר אדם חכם ומנוסה, שהקשיבו למוצא פיו. כבר במהלך המלחמה, הוא עיצב את תכנית הפשרה הטריטוריאלית הקרויה על שמו, תכנית אלון. תכנית זו הייתה הפתעה גדולה, כיוון שאלון דגל כל חייו בשלמות הארץ, חינך על שלמות הארץ, ביקר בחריפות את בן גוריון על כך שלא הורה לשחרר את יהודה ושומרון במלחמת העצמאות ושהסכים לשביתת נשק בקווים שנקבעו. ודווקא הוא היה הראשון שהציע תכנית לפשרה טריטוריאלית.

תכניתו לא עלתה מעולם לדיון בממשלה ולא זכתה לאישור רשמי משום גורם מדיני. אולם למעשה, היא זו שעיצבה את מדיניות החוץ, הביטחון וההתיישבות של ממשלות אשכול, גולדה ורבין עד המהפך, את דרכה של מפלגת העבודה באופוזיציה – אפילו בהנהגתו של שמעון פרס, שהיה יריב אישי, פוליטי ואידיאולוגי מר של אלון, וגם בממשלת רבין השניה ועד החזרה לשלטון בימי ברק.

תכניתו של אלון התבססה על הפרדה בין אזורים הצפופים באוכלוסיה פלשתינאית מהם הציע אלון לסגת, לבין אזורים שאינם צפופים באוכלוסיה פלשתינאית והם חיוניים לביטחון ומבטיחים גבולות בני הגנה, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח, גוש עציון, דרום הר חברון ומסיבות לאומיות גם ירושלים השלמה וסביבותיה, שבהם הוא ראה אזורי ריבונות והתיישבות ישראליים, שיעצבו את גבולות הקבע של ישראל, בכל הסדר שלום עתידי.

האסטרטג השני הוא אהוד ברק. ברק, כראש הממשלה, על דעת עצמו, ללא דיון בקבינט, בממשלה או במפלגתו, השליך לפח האשפה את תכנית אלון, את מצע מפלגת העבודה ואת דרכה ההיסטורית, עקף מ"שמאל" את מרצ והציע נסיגה מלאה מכל השטחים. מרגע שתכניתו הוצעה, היא הפכה להיות "התכנית היחידה ואין בלתה", כדברי ברק, והיא הייתה לקונצנזוס במפלגת העבודה ובכל מה שקרוי "מרכז שמאל". שונאי ברק במפלגת העבודה נוהגים לכנות את תכניתו "מתווה קלינטון", כדי שיהיה להם קל יותר לעכל את תמיכתם בה. אהוד אולמרט וציפי לבני, בממשלת "קדימה", הלכו בדרכו של ברק והציעו הצעות דומות (אפילו מרחיקות לכת יותר). ואפילו נתניהו, במו"מ עם קרי, הציע הצעות קרובות יותר לדרך ברק מאשר לדרך אלון.

דרכו של ברק היא היפוכה הגמור של דרך אלון. נקודת המוצא של אלון הייתה זכותנו על ארץ ישראל כולה. כל אימת שהוא הציג, בכתב ובע"פ, את תכניתו, הוא פתח בהצגת היסוד המוסרי שלה – זכותנו על ארץ ישראל. לכן, ועקב העובדה שאותם שטחים שוחררו במלחמת מגן צודקת, שבה ישראל התגוננה מפני התוקפנות הערבית - הרעיון המרכזי של התכנית היה זכותנו להחזיק בשטחים. מכאן הוא הציע הצעה נדיבה, לוותר על חלקים מארץ ישראל משיקולים דמוגרפיים – הבטחת צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית ושימוש באותם שטחים כקלף מיקוח לשלום. נקודת המוצא של ברק הייתה הפוכה – נסיגה מכל השטחים. עד כדי כך, שכיוון שעל אחוזים מעטים מן השטח יושבים גושי התיישבות יהודית צפופים ועתירי אוכלוסיה, שאין אפשרות מעשית לעקרם, הוא הציע תמורתם נסיגה משטחים ריבוניים של ישראל בתוך "הקו הירוק", או בלשונו "חילופי שטחים". כל ה"לאווים" של אלון, שבהם דבק רבין עד יומו האחרון וחזר עליהם בנאומו האחרון בכנסת, בו הציגם כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, הפכו ל"הנים" של ברק – בקעת הירדן, חלוקת ירושלים וכו'.

מכל בחינה שהיא, תכנית אלון טובה מתכנית ברק, כיוון שהיא מבטיחה את האינטרסים הלאומיים והביטחוניים של ישראל. אולם ברק הציג יתרון בולט לתכניתו – אין פרטנר לתכנית אלון, ורק בדרכו ניתן להגיע לשלום. אולם המציאות הוכיחה, שגם לתכניתו אין פרטנר. היא נדחתה על הסף כשהוצעה בידיו ובידי אולמרט. ואפשר לומר שהתמזל מזלה של ישראל שהתכנית נדחתה.

דרך ברק לא קידמה כהוא זה את השלום ואף המיטה עלינו מתקפת טרור עקובה מדם. היא ריסקה את הקונצנזוס הלאומי, העמיקה את הקרע בעם ובמובן המפלגתי, דחקה את מפלגת העבודה לשוליים. שום דבר טוב לא יצא מהדרך הזאת – לא שלום, לא ביטחון; שום הישג לחברה הישראלית ושום תועלת למפלגת העבודה.

הגיעה השעה לשידוד מערכות אמתי במפלגת העבודה. לא הצהרות חמורות על "אוהבי ערבים", אלא חזרה לדרך אלון, דרך הריאליזם המדיני ביטחוני, שאפיינה תמיד את תנועת העבודה.

* "ידיעות הקיבוץ"