בין משאות הנביא על עמי תבל, הוא חוזר לנבואה אחת על יהודה וירושלים;
נבואת זעם.
ירושלים נמצאת על סף מלחמה קשה. הנהגתה דואגת לבצרה. אולם האליטה
החברתית מתעלמת מהסכנה, וחיה חיי הוללות וזוללות. "וַיִּקְרָא אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת, בַּיּוֹם הַהוּא,
לִבְכִי וּלְמִסְפֵּד וּלְקָרְחָה וְלַחֲגֹר שָׂק. וְהִנֵּה, שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה,
הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי
מָחָר נָמוּת".
רק עשירי העם יכולים להרשות לעצמם את הנהנתנות היקרה הזאת, עם הבשר
והיין. תחת שעשירי העם יהיו לאליטה משרתת, המגלה סולידריות עם שאר חלקי החברה,
שיגלו דוגמה אישית וייטלו אחריות על עתידה, הם מנוכרים אליה, מנוכרים לסבלה,
דואגים רק לעצמם ולהנאותיהם. זהו ביטוי לניוון חברתי. ניוון כזה הוא מתכון לתבוסה
במלחמה הממשמשת ובאה. כך מתאר הרב עדין שטיינזלץ את אותה אצולה מנוונת:
"ההאשמה מופנית כלפי השכבה האמידה, המרשה לעצמה לשחוט בקר וצאן. אפשר לשער כי
תרבותם של נהנתנים אלו הייתה קוסמופוליטית ואולי אף מתבוללת. בשל זיקתם הרופפת
לעמם ולארצם הם לא הצטערו, התריעו או התפללו על גורל העם, אלא המשיכו לחגוג ולספק
תאוות גופם".
ישעיהו מפנה אצבע מאשימה גם כלפי כמה מבכירי הצבא: "כָּל קְצִינַיִךְ נָדְדוּ יַחַד. מִקֶּשֶׁת אֻסָּרוּ
כָּל נִמְצָאַיִךְ; אֻסְּרוּ יַחְדָּו, מֵרָחוֹק בָּרָחוּ". אני משער שהמילה
"כל" בראשית המשפט היא הגזמה, אולם הנביא מתאר מצב שבו קצינים בכירים
בצבא ערקו, ברחו ערב המלחמה. מן הסתם, אותם קצינים נהגו להתרועע עם אותה אליטה
נהנתנית ומנוכרת לעמה, אליטת ה"אָכוֹל וְשָׁתוֹ", והושפעה ממנה ומסולם הערכים המעוות שלה.
****
"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"
– זהו ביטוי לחברה המתעלמת מן המציאות, מתעלמת מהסכנה וחוגגת את ההווה.
אנו נוהגים לדבר על ימי פומפיי האחרונים
– אותה עיר רומית מצליחה ועשירה, שנקברה תחת הלבה שהתפרצה מהר הגעש הווזוב, תוך
שאזרחיה מצויים בעיצומם של חיי שפע וחגיגות, בלי להיות מודעים לאסון המתרגש עליהם
עוד מעט קט.
הטיטניק הייתה ספינת התענוגות המפוארת
בעולם, שנחשבה חסינה מפני טביעה. במשט הבכורה שלה, עמוסה ידוענים, היא התנגשה
בקרחון וטבעה, ועמה למעלה מ-1,500 מהחוגגים עליה, שחגגו עד הרגע האחרון, ולא
הבחינו ולא ידעו שאלה רגעיהם האחרונים.
המציאות הזאת מזכירה את התקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. שיכורים
מהניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, ומבושמים מהפסקת האש שנחתמה בתום מלחמת ההתשה,
החברה הישראלית ומנהיגותה הייתה בטוחה שלעולם חוסן; שאחרי התבוסה שנחלו, למדו
הערבים את הלקח ולא יתקפו עוד את ישראל. ההנהגה הצבאית הייתה שבויה בקונספציה, על
פיה בלי שיתמלאו תנאים מסוימים, צבאות ערב לא יתקפו. וגם כאשר מכל עבר היו סימנים
רבים למלחמה, ושולחנו של ראש אמ"ן היה עמוס במידע, שכל פרט ממנו חייב לאותת
שהמלחמה בפתח ולחייב את צה"ל לפעול בהתאם, בזחיחותו הוא אפילו לא חשב להעביר
את המידע לרמטכ"ל.
רבים התיאורים על הסימביוזה בין הבוהמה התל-אביבית הנהנתנית לבכירי
צה"ל, ועל שחיתות של בכירים במערכת הביטחון ובראשם שר הביטחון, והם כל כך
הולמים את הפסוק: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת". 2,222 חיילים נפלו במלחמת יום הכיפורים.
הדבר חזר על עצמו בימי אוסלו העליזים. שוב, אותה זחיחות, אותה אטימות,
אותן חגיגות ואותה דבקות בקונספציה תוך התעלמות מכל האזהרות ומכל המזהירים,
שהולעגו כמשביתי שמחות ונביאי זעם. "תמו מאה שנות טרור" התרברב שמעון
פרס בזחיחות יהירה, או ביהירות זחוחה. למעלה מ-1,500 ישראל נרצחו ונהרגו בפיגועי
הטרור שבעקבות הסכם אוסלו, בידי המחבלים שיובאו לארץ בהסכם. "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת".
****
מדינה חמה
איצטדיון ענק מתמלא ראשים
איש אל איש נדבק
וכולם לשים
מסביב נמשך קרנבל אדיר
להקת חמציץ שוב הקליטה שיר
ושרים שרים קרנבל אדיר
עד שלא רואים עד שאין אויר
ותמיד קדושים ותמיד סגולה
מלאי אסון מלאי תפילה
ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט
אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.
אקורדיון ישן מילל התן
ורועה קטנה שקפאה בזמן
ובכל הגוף מתפשט חזון
והלב זקוף ועכשיו המנון
וטקסים טקסים על כל הר וגיא
כי לעם נבחר אין דקה של פנאי
ותמיד קדושים ותמיד סגולה
מלאי אסון מלאי תפילה
ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט
אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.
וככל שפחות שמחים
כך יותר חוגגים
ככל שפחות שמחים
כך יותר חוגגים.
האזור מוכה האזור באש
לא תמצא פינה בלי קריין לוחש
מדינה חמה מדינה קטנה
מה צורחים כולם ארבעים שנה
בא עוד יום של חול יום סתמי בכלל
תנו שלא יחלוף עם הפסטיבל
מדינה יפה למה את בוכה
כבר כל כך עצוב מכאב השמחה
ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט
אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.
וככל שפחות......
ושרים שרים קרנבל אדיר
עד שלא רואים עד שאין אוויר
מדינה יפה למה את בוכה
כבר כל כך עצוב מכאב השמחה
ונדמה לפעמים שאת היום הפשוט
אנחנו הורגים, אנחנו הורגים.
מילים: אורן נאמן. לחן וביצוע: מירון מינסטר.
****
אמר הבעל שם טוב:
כל אדם נברא כדי לתקן דבר מה בעולם.
נמצא: או הוא צריך לעולם או העולם צריך
לו.
קל מאוד להיתפס לניהיליזם אגואיסטי.
"החיים קצרים", "חיים רק פעם אחת", ולכן "אָכוֹל וְשָׁתוֹ
כִּי מָחָר נָמוּת". אם בלאו הכי אנחנו כענן כלה וכאבק פורח, האם לא עדיף להעביר
את הזמן המוגבל שלרשותנו ב"להעביר את החיים בכיף", שהרי מחר הכל עלול להסתיים
ללא התראה, בתאונת דרכים, בפיגוע או באסון טבע?
השפעתו של האדם על אורך חייו מוגבלת מאוד,
אך השפעתו על אורח חייו כמעט מוחלטת. מודע למגבלות כוחו ויכולת השפעתו, אחראי האדם
לכך שהעולם שבו הוא חי יהיה טוב וצודק יותר, על מנת לתת משמעות לחייו. האנושות, ככלל,
אינה יכולה למנוע אסונות טבע. אין היא יכולה להשפיע על תהליכים קוסמיים שעלולים, אפילו,
להביא לחורבן טוטאלי. אבל היא יכולה לעשות את העולם למקום טוב וצודק. האדם הבודד אינו
יכול להשפיע על האנושות כולה, אך כל אדם יכול, בגבולות השפעתו ויכולתו, לתרום את תרומתו
לכך שהעולם יהיה צודק וטוב יותר.
"לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן
חורין להיבטל ממנה" (פרקי אבות, ב', כ"א) – זו, בעיניי, היהדות כולה על רגל
אחת. על הפרט לקחת אחריות, ככל יכולתו, לא רק על ה"אני, כאן, עכשיו", אלא
על החברה שבתוכה הוא חי ועל עתידה, גם אחרי שהוא עצמו יעבור מן העולם. השאלה מי אני
בסך הכל – חציר יבש וציץ נובל, מנוגדת למסר הזה, שהרי אמנם לא עליי לגמור, אבל אין
אני בן חורין "לשחק ראש קטן", אלא עליי לפעול כאילו העולם מוטל על כתפיי,
ואני נושא באחריות לעתידו. השפעתי מוגבלת, אך ככל שהיא קיימת, איני רשאי להיבטל ממנה.
"הכל צפוי והרשות נתונה" (פרקי אבות, ג',
י"ט) – גם זה עיקר מרכזי ביהדות. הכל צפוי? יתכן, אך על כך הרי אין לנו השפעה.
זה לא בידינו ולכן גם לא מענייננו, אבל נתונה לנו הרשות לעצב את חיינו ואת החברה בה
אנו חיים. וגם אם איננו יודעים אם מחר לא תגהק האדמה ותמחה את יצירתנו, מוטלת עלינו
האחריות לפעול לכך שהחברה תהיה טובה וצודקת.
"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו
חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו
שהכריע עצמו לכף חובה. [...] לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה
מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו, שהכריע
את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה
הרבה" (תלמוד בבלי, מסכת קידושין).
לעולם יראה אדם עצמו כאילו... המילה
"כאילו" מדגישה את העובדה שהאדם אינו יודע האם באמת במעשהו הוא מכריע לכף
זכות או לכף חובה את העולם, ובכל זאת, עליו לחיות כאילו מעשהו הבודד מכריע את חייו
ואת חיי העולם. האחריות האישית הזו, היא הנותנת טעם ומשמעות לחיים.
"בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם
הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה, מעשיי כמה נאים ומשובחים הם!
וכל מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת, אין מי
שיתקן אחריך" (קהלת רבה ט'). תכלית חייו של אדם היא תיקון עולם. גם אירועים קוסמיים
אדירים כמו רעידות האדמה וצונאמי, שלא נעשו בידי אדם, אינם פוטרים אותו מאחריות להתייחס
אל העולם כאל פיקדון הנתון בידיו, ולראות עצמו כאילו אם יקלקל אין מי שיתקן אחריו.
חיים פעם אחת? נכון. החיים קצרים? אמת.
ודווקא לכן, דווקא כיוון שהאדם הוא כצל חולף וכחרס הנשבר, עליו להימנע מגישה ניהיליסטית
ואגואיסטית. מן הראוי שאדם יראה עצמו כחלק מחברה וכחלק משרשרת דורות, ויראה כשליחות
את תרומתו, ככל יכולתו, להפיכת העולם למקום שטוב לחיות בו. לא, הפרט אינו יכול להשפיע
רבות על דמותו של העולם כולו, אך הוא יכול להשפיע על דמותה של החברה שבה הוא חי, ובכך
הוא תורם תרומה משמעותית לתיקון עולם.
****
"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"
– זה השילוש של האני, כאן, עכשיו. זה העכשוויזם.
מהו עכשוויזם? תפיסת עולם שאין בה דחיית סיפוקים. אני רוצה כאן
ועכשיו, ולא אכפת לי המצב, ולא אכפת לי המוצב, ואין ראיה רחבה, ואין בחינה לעומק.
עכשיו! משיח עכשיו! שלום עכשיו! הר הבית עכשיו! עכשיו עכשיו עכשיו! (הוראת בימוי:
ללוות את קריאת ההעכשיו ברקיעת רגל).
עכשיו. כאילו אין מחר.
אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת.
****
ולא אסיים מאמר על הפסוק "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", בלי
להזכיר את המכתם הנכון כל כך: אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר דיאטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
