הבלוג של אורי הייטנר

התיאורים בפרק כד מזכירים סיפורי אפוקליפסה על הבוקר שאחרי הפצצה. הם מזכירים את סיפורי אסון הצונאמי. מין אירוע אדיר, המזעזע את העולם הפיזי ואת העולם התרבותי, שאחריו לא נותר כמעט זכר לעולם שהיה.

אחרי המבול אלוהים כרת ברית עם האנושות, לא להמיט עליה עוד אסונות כאלה. אלוהים הבין, שהדרך המהפכנית של "עולם ישן עדי היסוד נחרימה" אינה דרך לחנך את האנושות – כל שנשאר ממנה הוא אך החורבן. הברית שכרת עם האדם התבססה על התובנה שתיקון לא יבוא באמצעות הרס, אלא באמצעות בניין, באמצעות חינוך, בדרכי נועם ובנתיבות שלום.

אולם בני האדם צריכים לפרש לעצמם את אסונות הטבע הגדולים, וההסבר המתבקש הוא שהארץ זעה בשל חטאי האדם – שהאלים כועסים, שאלוהים כועס וזה העונש. על פי הידוע לנו הן מן ההיסטוריה והן מרמזים הכתובים בתנ"ך, בתקופת מלכותו של עוזיהו, התקופה בה פעל הנביא ישעיהו, זעזע את ארץ ישראל ואת המזרח התיכון רעש גדול, טראומה לדורות.

ישעיהו מתאר בלשון פיוטית יפהפיה את האירוע – ספק אם מנבא אותו או מתאר את האירוע שחווה. והוא מוצא בו צידוקים ומתאר את הגאולה שתבוא, עליה הוא מודה בפרק הבא.

את חשבונות האל איננו יודעים, אך גם בני האדם מנסים לתקן עולם. ומי שמנסים להביא גאולה באמצעות חורבן – "עולם ישן עדי היסוד נחרימה", לא הביאו לגאולה אלא לפשעים נוראים נגד האנושות, שעלו בחיי מיליונים רבים.

****

דווקא הפרק הזה, המתאר אסון כל כך נורא, הוא פרק כל כך יפה, מבחינה ספרותית ולשונית. ישעיהו היה משורר דגול. איזו עוצמת ביטוי:

בּוֹקֵק הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ... הִבּוֹק תִּבּוֹק הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבֹּז... אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ, אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל... שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים, חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים, שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר... בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ. פַּחַד וָפַחַת וָפָח עָלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ. וְהָיָה הַנָּס מִקּוֹל הַפַּחַד יִפֹּל אֶל הַפַּחַת וְהָעוֹלֶה מִתּוֹךְ הַפַּחַת יִלָּכֵד בַּפָּח... וכו' וכו'.

אתעכב על הפסוק: "בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ". זהו תיאור של דמורליזציה מוחלטת. אובדן מוחלט של כל טיפת אמון. הכל בוגדים בכל ואיש אינו יכול לסמוך על איש. ללמדך, שהארץ שהתהפכה, היא השתקפות החברה שהתהפכה.

* 929