* היכונו לפרובוקציה – יום הזיכרון לשואה ולגבורה קרב, ואני סקרן לדעת, האם השנה כבר
יתקיים ביום זה טקס "אלטרנטיבי" יהודי-גרמני, לזכרם של קורבנות השנאה
משני הצדדים, בו יקראו המוזמנים מעזבונו של הסופר הנאצי גינטר גראס בעברית
ובגרמנית. הרי ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל כבר למעלה מעשור מתקיימת פרובוקציה
כזאת.
* התקן של אלפר לניצולי שואה - הבמאי
והשחקן רומן פולנסקי הוא עבריין נמלט שהורשע באונס ילדה בת 13. אולם בעיני רוגל
אלפר הוא דמות מופת. לא בשל האונס, חלילה. אין ספק שהאונס מגונה בידי אלפר. אולם
הוא רואה בפולנסקי מופת של ניצול שואה שלא הפך לציוני ולא הסיק את הלקח הנתעב
בעיני אלפר – קיומה של מדינה יהודית עצמאית.
יש לציין, שזכות קיומה של ישראל אינו נובע מהשואה. לא השואה היא הקושאן
שלנו. מגילת העצמאות הגדירה את תוקף הקמת של מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת
ישראל, בזכותנו הטבעית וההיסטורית. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם ועם להגדרה
עצמית ולריבונות לאומית במולדתו. זכותנו ההיסטורית היא זכותו של העם היהודי על ארץ
ישראל. בכל אלה עוסקת מגילת העצמאות בהרחבה. רק הפסקה השביעית במגילה מוקדשת לשואה,
אף שהיא נכתבה רק שלוש שנים אחריה, והיא לא מוזכרת כהצדקה לזכות קיומה של המדינה,
אלא כהמחשה והוכחה למשמעות של חיים יהודיים ללא מדינה עצמאית.
אולם ברור שהלקח המרכזי של השואה הוא ההכרח הקיומי במימוש זכותנו הטבעית
וההיסטורית למדינה עצמאית בארצנו. אך אלפר, שהשנאה למדינת ישראל מעבירה אותו על
דעתו, נלחם במגמה הזאת. הוא שוב ושוב לועג ל"תסביך" השואה שלנו, הוא שוב
ושוב נוהג להציג את ישראל כנאצית. והנה, את טורו הפובליציסטי המכונה "ביקורת
טלוויזיה" הוא הקדיש לדברי הלל ושבח לאנס רומן פולנסקי, המוכיח שניתן להיות
ניצול שואה בלי להפיק את לקחיה.
"פולנסקי הוא ניצול שואה יהודי שאינו שותף בשום צורה לנראטיב השואה הישראלי.
השואה לא הפכה אותו לציוני. היא גם לא הפכה אותו ליהודי גאה. הוא לא חשב שמסקנתה המתבקשת
היא הקמת ישראל או מגורים בה. הוא חף מכל חשיבה לאומית, או דתית. הוא לא הקדיש את חייו
לבניית כוח צבאי שיגן על יהודים. הוא לא מתייחס לילדיו כדור שני לשואה. הוא לא עסוק
בלי הרף בהנצחת זיכרון השואה. להיפך, הוא שוכח. הוא לא מתעטף עם ילדיו בדגל ישראל באושוויץ,
שם נרצחה אמו במשרפות. הוא מציג מודל של יחס לשואה שמתעלם מישראל. זה מרתק".
תחביבו העיקרי של רוגל אלפר, הוא התעללות במשפחות שכולות וזריית מלח גס
על פצעיהם. אולם הוא אוהב מאוד לבוז גם לניצולי שואה. הוא רואה בהם את הסיוט שלו,
כיוון שעל פי גישתו, באשמת השואה הזאת שהם חוו, קמה המדינה השנואה עליו. סוף סוף
הוא מצא ניצול שואה העומד בתקן שלו. האנס רומן פולנסקי.
* ניצול שואה שאינו עומד בתקן של אלפר – הנה דברים
שכתבתי אשתקד, לאחר מאמר השתלחות בוטה של אלפר בניצול שואה שאינו עומד בתקן שלו,
חתן פרס נובל אלי ויזל, לאחר שהנ"ל התייצב לצד ישראל במאבק נגד הסכם הגרעין
האיראני:
את כל שנאת ישראל שבו, את כל האוטואנטישמיות שמפעפעת בו, את כל אובססיית גימוד
השואה שלו, את כל תסביכיו כיהודי-בעל-כורחו, הטיח אלפר, בפרץ חסר-רסן של שנאה, באלי
ויזל.
אלי ויזל בן ה-86, סופר דגול, חתן פרס נובל לשלום, הוא אחד מאנשי הרוח הבולטים,
המשפיעים והנערצים בארה"ב. אלי ויזל נושא את דגל ההומניזם יותר מכל איש רוח אחר
בארה"ב, לאורך למעלה מיובל שנים. אלי ויזל השמיע את הקול המוסרי נגד עוולות בכל
העולם, כמו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה, הטיהור האתני בבוסניה, מאבק
הכורדים לחירות, מאבק האינדיאנים נגד הדיכוי בניקרגואה ועוד. בנימוקים להענקת פרס נובל
לויזל נאמר עליו שהוא "שליח לאנושות, שבמאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה
מוחלטת בשילוב עם עבודתו המעשית למען השלום, העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד
אנושי". לאורך כל השנים, אלי ויזל מזוהה עם המפלגה הדמוקרטית בכלל ועם הנשיא אובמה
בפרט. הוא תמך בבחירתו בפומבי ואובמה התהדר, בצדק, בתמיכתו בו. ויזל אף נענה להזמנתו
של אובמה להצטרף אליו לביקורו במחנה בוכנוולד, לפני שנים אחדות.
עד כאן הכל בסדר. אלא שכהומניסט וכיהודי הוא נאבק למען פתיחת שערי בריה"מ
ליציאת היהודים ונגד רדיפת היהודים בבריה"מ. והוא תמך ותומך נלהב של מדינת ישראל
ולאורך שנים הוא משמיע קול צלול ורהוט נגד התגרענות איראן. וזה כבר לא כל כך בסדר.
ולכן, לאורך שנים גורמים אנטישמיים ואנטי ישראליים, כולל גורמים אוטו-אנטישמים בתוכנו,
סונטים בו וסולדים ממנו. אורי אבנרי, למשל, כבר בשנות ה-80 הדביק לו את התואר
"שואן".
בעקבות תמיכתו בנאום נתניהו והתייצבותו לצדו בנאומו בקונגרס, יצא נגדו רוגל
אלפר במאמר נורא ואיום, חצוף ויהיר. הכותרת, שהיא גם שורת הסיום והמחץ של המאמר היא
"אלי ויזל, צא מחיינו!" כלומר, אלפר היוצא נגד כל קריאה בגנות מעורבות ארגונים
אנטישמיים ואנטי ישראליים במימון פעילות פוליטית בישראל, יוצא לפתע חוצץ נגד זכותו
של ויזל להתערב בנעשה בישראל, או בזכותו כאזרח ארה"ב להתערב בעמדת ארה"ב
כלפי ישראל.
אלפר לא חסך בסופרלטיבים כדי להשפיל את אלי ויזל. "במודעות עצמית גלויה,
טווסית ומתנאה קמעה, כסימן ההיכר של האייקון שטיפחת לעצמך", זו דוגמית אחת.
לרוגל אלפר יש תסביך בנושא השואה. אין שבוע שבו אין הוא כותב על "דת
השואה", "פסטיבל השואה" וכו'. יש משהו כפייתי בעיסוקו בנושא. הוא דומה
למכחישי השואה; אלה שהשואה מפריעה לאנטישמיות שלהם ולכן הם מכחישים אותה. השואה מפריעה
לאוטו-אנטישמיות של אלפר ולכן הוא מגחיך ומגמד אותה. "כל הג'אז השואתי הזה",
הגדיר אלפר את נוכחותו הסמלית של ויזל בנאום. את תשואות חברי הקונגרס לאיש הרוח הנערץ
עליהם הוא הגדיר "אוטומטיות", שיש בהן "קלות בלתי נסבלת", כהגדרתו.
וכאן באה התקפת המחץ, המבטאת את השקפת עולמו של אלפר. "מה עשית שם, אלי
ויזל? נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אתה לא אזרח ישראלי. אתה לא גר כאן. האיום האיראני
לחסל את ישראל לא חל עליך. אתה יהודי שגר באמריקה. לא מדובר בבעיה שלך". הרי אין
דבר המעורר את סלידתו של אלפר כמו היותו בן לעם היהודי. ואם יש סולידריות יהודית, אם
יש זיקה של יהודי הגולה למדינת ישראל, אם יש ברית ייעוד או לפחות ברית גורל בין היהודים
בארץ ובגולה, הרי שיש עם יהודי, ומדינת ישראל היא מדינת העם היהודי והגרוע מכל – רוגל
אלפר הוא חלק מן העם היהודי. אין דבר שהוא מואס בו יותר מאשר עובדת היותו חלק מן העם
היהודי, ואין מי שמזכיר לו את העובדה הזאת יותר מאלי ויזל. ולכן, את כל אובססיית השנאה
העצמית החולנית שלו, הוא מטיח בחוצפה באלי ויזל, ומגדיר אותו "חוצפן".
אלפר אינו רואה את עצמו ואת אלי ויזל כחלק מאותו עם. ההשתייכות שלו אחרת.
"אני צריך למצוא דרך לחיות כאן, אלי, עם פלסטינים וחרדים". הפלשתינאים, כלומר
ערביי ישראל, הם שותפיו הטבעיים. הם "העם" שלו. וכדי להיות קוהרנטי הוא מוכן
לסבול גם את החרדים החיים כאן, בפרט שהקיצונים שבהם הנם אנטי ציונים כמותו.
אני סבור שמקומו של כל יהודי הוא בארץ ישראל, במדינת ישראל. לכן, הייתי שמח
מאוד אילו ויזל היה בוחר לחיות בישראל. אולם גישתי אינה של "הכל או לא כלום".
אני מצפה למקסימום אכפתיות של כל יהודי באשר הוא לקיומו כיהודי, לקהילתו היהודית ולמדינת
הלאום של עמו – מדינת ישראל. אלפר כביכול קורא לויזל לעלות לישראל, אך הוא עושה זאת
כדי לבוז לו, כדי לסנוט בו, כדי להשפיל אותו, כדי לסתום את פיו. כדי לומר לו שזה בסדר
שהוא נאבק נגד עוולות בבוסניה, באפריקה ובדרום אמריקה, אבל עליו לסתום את פיו כאשר
מדובר בעוולות נגד יהודים ונגד מדינת היהודים.
לפני חודשים אחדים אלפר כתב על כוונתו "להגר", כלומר לרדת מן הארץ.
על פי הדרישה מויזל - מרגע ירידתו יהיה עליו לסתום את הפה בנוגע לישראל. אז אולי באמת
הגיע הזמן שיקיים את הבטחתו, ובכך יקיים גם את הבטחת הנביא: "מהרסיך ומחרביך ממך
יצאו". דיבוק – צא!
* יתד באוויר -
מראשיתה של המהפכה הציונית, הציב עצמו הזרם החרדי בראש אויביה. החרדים דבקו בגולה
ובגלותיות ובהמתנה פאסיבית למשיח צדקנו. התוצאה הישירה של הגולה הפאסיבית הייתה
השואה. חלק מהרבנים החרדיים חזרו בתשובה במהלך השואה או בעקבותיה, אך רובם נותרו
במריים, דבקו בדרכם הרעה והקלוקלת.
אלמלא הציונות והקמת מדינת ישראל, לא הייתה לעם היהודי תקומה לאחר השואה.
בין הנהנים העיקריים מן התקומה, נמצאים אנשי הזרם החרדי. מעולם, בתולדות העם היהודי,
לא הייתה כזאת פריחה לעולם הישיבות החרדיות כמו בימינו, במדינת ישראל, בזכות מדינת
ישראל. זו פריחה מושחתת, כיוון שהיא נבנית על דמם ודמיהם של יהודים חילונים ודתיים
לאומיים, הנושאים על כתפיהם את הזרם החרדי, המאופיין בחיי השתמטות, עריקה, בטלה
וניוון.
ניתן היה לצפות להכרת תודה מהחרדים. אך לרוב התגובה היא הפוכה. נכון,
בקרב הציבור החרדי, יש תהליך אטי אך עקבי של ישראליזציה, של התקרבות, של
פטריוטיות, אך ההנהגה לוחמת נגד התופעה.
מאמר המערכת של "יתד נאמן", עיתונה של "דגל התורה" –
הזרם הליטאי ב"יהדות התורה", שהתייחס לגילויי האנטישמיות בבריטניה, קבע שקיומה
של מדינת ישראל הוא הגורם לאנטישמיות בעולם. איזה שילוב קטלני של חוצפה, עזות מצח
וכפיות טובה.
היהדות שהם מייצגים היא יהדות גלותית, גם כאשר היא במדינת ישראל, בארץ
ישראל. גלותיות נטולת שורשים, נטולת קיימות זולת ההתבססות הטפילית על דמם ודמיהם
של אחיהם. יתד נאמן? אין כל אחיזה ליתד ללא קרקע, אין כל קיום ליתד הנאחזת באוויר.
איזו עליבות.
* הדג האנטישמי מסריח מהראש – 50 פעילי
לייבור הושעו (מה פירוש "הושעו"? זה נשמע כמו איזו מראית עין של עונש,
לצאת ידי חובה) בשל ביטויים אנטישמיים בוטים. לכאורה, ראוי לשבח את יו"ר
המפלגה קורבין, המנהל מאבק נגד נגע האנטישמיות והגזענות במפלגתו. אך אסור לנו
לטעות. קורבין עצמו הוא אנטישמי ועצם היבחרותו להנהגת המפלגה היא הלגיטימציה
לאנטישמיות. יתכן שהוא איבד שליטה על גובה הלהבות שהצית, יתכן שהגולם האנטישמי קם
על יוצרו. יתכן שהוא נלחץ מדעת הקהל והאיום האלקטורלי על מפלגתו שיירשם כולו על
שמו. יתכן שהוא מנסה להציג מצג שווא של קו הפרדה בין האנטי-ישראליות ואנטי ציונות
שלו, לבין אנטישמיות. חשוב מאוד לקרוא לילד בשמו ולהצביע על הראש שממנו מסריח הדג.
רק הדחתו של קורבין מראשות הלייבור תוכל להביא לטיהור המפלגה מהטינופת האנטישמית.
* האנס בדיכי – אני
לא קונה את ספין ה"דיכי" של האנס הסדרתי משה קצב, שנועד להפעיל לחץ על
בלוטות הרחמים של הנשיא ריבלין. זהו עוד ספין של סוללת עורכי הדין המשומנת של
האנס.
ההחלטה החד משמעית והמנומקת לדחות את בקשתו של האנס הסדרתי לקצר שליש
מעונשו, הבהירה לפרקליטיו שאין כל סיכוי לערעור, ולכן הם עברו לנתיב הרחמים,
החנינה.
בשורת הדין – חקירה, כתב אישום, משפט וועדת קיצור השליש, חייב להיות
שוויון בפני החוק. אולם בשורת הרחמים, יש לההדיר את הדל, להעדיף את מי שנמצא בשולי
החברה ובתחתיתה ובמצוקתו הידרדר לפשע, על פני התקיף והחזק שניצל את כוחו כדי לאמלל
נשים רבות, שנפלו קורבן ליצריו החייתיים.
אבל אולי באמת מדובר בדיכאון עמוק? בסוגיה זו יש להתחשב בחוות דעת של
פסיכיאטר בלתי תלוי של השב"ס. אין לי שמץ של אמון בחוות דעת של פסיכיאטר מטעם
האנס וסוללתו. כל עוד לא הוכח אחרת, אני רואה בכך ספין ותו לא.
* ירידה במספר ההרוגים – לפני שבועות
אחדים כתבתי על המגמה של ירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים לאורך עשרות השנים
האחרונות. כמובן, שאין בכך כדי להמעיט בחומרת המצב היום, אולם הפרספקטיבה הזאת
מאפשרת לנו לחקור וללמוד מה הגורמים לירידה הזאת, כדי להפיק לקחים ולשפר עוד את
המצב.
באותה רשימה, כתבתי שהסטטיסטיקה הישנה ביותר שמצאתי היא משנת 1967. באותה
שנה, כאשר מספר אזרחי ישראל היה כשני מיליון ומספר הנהגים היה נמוך לאין שיעור
ממספר הנהגים והמכוניות היום, מספר ההרוגים היה 406.
לאחרונה מצאתי מאמר משנת 1959 העוסק בסוגיה. באותו מאמר מוצג נתון
סטטיסטי שנאסף לאורך מספר שנים, על פיו מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה בישראל
הוא 7.7 ל-100,000 איש (ואף נאמר שזה נתון טוב יחסית לעומת מדינות מערביות אחרות).
משמעות הדבר, בהיוון לישראל בימינו, היא מספר מפלצתי של 616 איש, כמעט כפול ממספר
ההרוגים היום.
השפל הקשה ביותר היה בשנות ה-90. ב-1993 נהרגו בכבישים 713 (!) איש.
בלמעלה משני העשורים שחלפו מאז, חל שיפור ניכר, ויש להמשיך בדרך זו ולצמצם משנה
לשנה את מספר הנפגעים.
* האחד במאי ואני – גישתי
כלפי האחד במאי אמביוולנטית (אגב, זו טעות בעברית. נכון לומר אחד במאי, ללא
ה"א הידיעה, אבל "האחד במאי" כל כך השתרש, והן לא נמחוק את כותרות
"דבר" ו"על המשמר" רטרואקטיבית, אז נמשיך לומר את הטעות).
מצד אחד, הרעיונות של האחד במאי הם רעיונות נעלים: חופש, שוויון, צדק
חברתי, סולידריות אנושית, שלום, סולידריות של העמלים בכל העולם, סולידריות עם
העניים, עם המדוכאים, עם הסובלים. תחת הדגל האדום נלחמו אידיאליסטים אמתיים נגד
הדיכוי, נגד העוול, נגד הרשע, נגד הפגיעה בפועלים, נגד הפגיעה בחברה, בעד חברה
צודקת.
גם הציונות הסוציאליסטית, זו שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, ויצרה כאן
את ההישגים הגדולים ביותר של הסוציאליזם הנאור בהיסטוריה: הקיבוץ, המושב, חברת
העובדים, קופת חולים, ההסתדרות הכללית, המשביר המרכזי, הוצאת "עם עובד"
וכו' וכו', הניפה את הדגל האדום וחגגה את האחד במאי. ואין מי שאני מזדהה עמם יותר
מאותם חלוצים.
מצד שני, איני יכול להתעלם מן העובדה, שבשם הדגל האדום והסוציאליזם,
נטבחו מיליוני אנשים בבריה"מ, בסין, בקמבודיה ועוד ודוכאו מאות מיליונים תחת
משטרי הרשע והטרור הקומוניסטיים. איני יכול להתעלם מן העובדה שאויבי ישראל לאורך
עשרות שנים נתמכו בידי אותם משטרים ולעתים הם עצמם הניפו אותו דגל אדום. אני יודע
שמדובר בסילוף בוטה של הסוציאליזם, אך איני יכול להתעלם מכך שאותם פשעים נוראים
נגד האנושות, נגד העם היהודי ונגד ישראל נעשו בשם הסוציאליזם.
וגם איני מתלהב מהרעיונות הרדיקליים, הממירים את הרעיון הנעלה של
סולידריות בין הפועלים בכל העולם, להמרת הלאומיות במעמד, כך שהדגל האדום הוא תחליף
לדגל הלאום, האינטרנציונל הוא תחליף להמנון הלאומי. אגב, בדרך כלל יהודים היו
הראשונים לקפוץ על העגלות הקוסמופוליטיות הללו והראשונים להירמס תחת גלגלי המהפכה
ששימנו בדמם. אני מאמין בלאומיות, ולמיטב הכרתי, רק במסגרת לאומית ניתן לממש את
רעיונות הצדק החברתי והשוויון.
איני חוגג את האחד במאי, מעולם לא חגגתי את האחד במאי ובקיבוצי מעולם לא
חגגו את האחד במאי ואף לא עלתה מעולם הצעה שנציין בצורה זו או אחרת את האחד במאי.
מצד שני, איני מגנה את האחד במאי, איני יוצא נגד האחד במאי ואני אף חש אהדה
וסימפטיה רבה כלפי החוגגים ומציינים את היום, במיוחד אם הם עושים זאת ברוח הציונות
הסוציאליסטית, כפי שנוהגות תנועות הנוער הכחולות ותנועות הבוגרים שלהן.
* התפכחותו של משה סנה – משה
סנה היה מנהיג ציוני חשוב, איש הציונות הכללית, שעבר לשמאל הציוני, והיה
הרמ"א = ראש המטה הארצי של "ההגנה". לאחר קום המדינה, מסיבות
שונות, חלקן כנראה פסיכולוגיות, הלך והשמאיל, הלך והקצין, הפך עבד נרצע של
בריה"מ הסטליניסטית, לתועמלן ואידיאולוג אנטי ציוני ועמד בראש מק"י,
המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
בשנות הששים החל סנה בתהליך הדרגתי של התפכחות – התפכחות מהתמיכה
בבריה"מ וחזרה הדרגתית לציונות. הוא פילג את מק"י, והפלג שבראשו החל
חוזר אט אט לציונות. המבחן היה במלחמת ששת הימים. בעוד רק"ח (הגלגול הקודם של
חד"ש), הפלג בראשות וילנר, תמכה במדינות ערב התוקפניות, בצו בריה"מ בעלת
בריתן, הפלג בראשות סנה תמך בישראל והגדיר את המלחמה - מלחמת מגן צודקת.
התהליך נמשך בהדרגה עד יומו האחרון של סנה, ב-1972. סנה ביקר בחריפות את
האנטישמיות של בריה"מ וגרורותיה ותמך במאבקה של ישראל. הוא היה לאיש שמאל
ציוני.
אני קורא כעת את חלק ב' של האוטוביוגרפיה של אורי אבנרי,
"אופטימי". אבנרי מספר על כישלון הניסיונות לרוץ ברשימה משותפת, שתכלול
את מק"י בראשות סנה, עם "העולם הזה – כח חדש" של אורי אבנרי וגורמי
שמאל נוספים.
הניסיון נכשל, לטענת אבנרי, בעיקר בשל מחלוקות אידיאולוגיות. אבנרי מגדיר
בספרו את שיבתו של סנה לציונות, כחתירה לימין הלאומני...
אבנרי סיפר, שבשיחה עם משה סנה, הביע סנה התנגדות לנסיגה מהגולן, וזה היה
מבחינתו של אבנרי עדות לתהום הרעיונית ביניהם.
אמנם באופן כללי אבנרי הוא לא ממש מקור אמין, וזו הפעם הראשונה שאני שומע
שזאת הייתה עמדתו של סנה. אבל אני מודה ששמחתי לקרוא את הדברים, ואשמח עוד יותר
לדעת שהם גם נכונים. אם הם נכונים, אין סמל מובהק מזה לחזרתו של סנה בתשובה אל חיק
הציונות, לשיבתו אל הפטריוטיות הישראלית ולהתפכחותו ממארת המק"יזם.
במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.
* שיעור בשפת גוף - שפת הגוף
של הפוסט ציונים: כשהפה שלהם פתוח, הם משקרים (אין להסיק מכך, כמובן, שכאשר הפה
שלהם סגור הם דוברי אמת).
* ביד הלשון
קנה סוף – בכל
מבזק חדשות בגל"צ בשביעי של פסח, שודרו עדכונים מן השריפה ליד קיבוץ מעיין
צבי, ושוב ושוב נמסר על שריפת קנה סוף.
זו בעיה כי קנה סוף אינו יכול להישרף. הוא אינו יכול להישרף, כי אין חיה
כזאת. אין קנה סוף. יש קנה. יש סוף. אין קנה סוף.
הקנה, או ליתר דיוק הקנה המצוי, הוא צמח רב שנתי ששמו הלועזי הוא Phragmites australis. מקור השם העברי – במקרא
("מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ" ועוד) ובספרות חז"ל ("רך כקנה" ועוד).
סוּף הוא
צמח שונה, ששמו המדעי הלועזי הוא Typha. גם מקור השם סוף הוא מקראי.
כיוון
שהקנה והסוף הם צמחים הגדלים בסמוך למקווה מים, נוצר כנראה הקישור הלשוני ביניהם.
ואולי כיוון שהם מוזכרים זה לצד זה בספר ישעיהו: "קָנֶה
וָסוּף קָמֵלוּ" (ישעיהו יט, ו).
אבל אלו שני צמחים שונים בהחלט.
אגב, ניתן
למצוא את השגיאה הזאת גם בשירים. למשל, ב"בלדה על יואל משה סלומון" של
יורם טהרלב: "לאורך הירקון הרוח שר בקני הסוף" וב"האיש ההוא"
של נתן יונתן: "מקני הסוף כרת לו עפיפון".
* "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
