הבלוג של אורי הייטנר

הנביא מתאר בפרק זה חברה רקובה, המונהגת בידי אליטה נהנתנית, מושחתת, החיה את הרגע, בחוסר בגרות וחוסר אחריות. אליטה שיכורה, שאיבדה את פיכחונה ואת שליטתה העצמית, כולל השליטה על סוגריה. אליטה החוגגת במשתה, אך חגיגתה אינה חגיגת שמחה, אלא הוללות וזוללות והתבוססות בקיא של עצמה. "וְגַם אֵלֶּה בַּיַּיִן שָׁגוּ, וּבַשֵּׁכָר תָּעוּ.  כֹּהֵן וְנָבִיא שָׁגוּ בַשֵּׁכָר, נִבְלְעוּ מִן הַיַּיִן, תָּעוּ מִן הַשֵּׁכָר, שָׁגוּ בָּרֹאֶה, פָּקוּ פְּלִילִיָּה. כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא, צֹאָה בְּלִי מָקוֹם".

לחברה כזו אין עתיד. חברה כזו אינה יכולה לחנך את הדור הבא, כי אין חינוך ללא דוגמה אישית. "אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה? וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה, גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם?"

חברה שאין לה קוד מוסרי, ראיה רחבה – אין משמעות בעבורה גם לתורה, שאינה אלא אוסף חסר משמעות של צווים ופקודות: "כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם".

****

חלוצי הציונות שרצו לחולל מהפכה בעם היהודי, ראו ב"צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו, זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם", ביטוי לקטנות וקטנוניות החיים היהודיים הגלותיים, השטעטליים, הזעיר בורגניים, נעדרי החזון הגדול, שעליו ראוי לחנך, שאותו ראוי להגשים, שעליו ראוי להקריב.

בשירו המהפכני של המשורר דוד שמעוני "אל תשמע בני", אני מעדיף להעמיק כשנגיע ל"שמע בני מוסר אביך" בספר משלי, שאליו הוא מתייחס. אך כאשר הוא מתאר את מוסר האב שאליו הוא קורא לבן לא לשמוע, הוא חוזר אל ה"קַו לָקָו".

אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, אֶל מוּסַר אָב

וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט,

כִּי מוּסַר אָב הוּא: "קַו לָקָו..."

וְתוֹרַת אֵם: "לְאַט, לְאַט..."

השיר הזה היה מהותי ומשמעותי ביותר בקרב המהפכנים הצעירים, חברי תנועות הנוער ובפרט "השומר הצעיר", שבביטאונה השיר פורסם לראשונה.

****

גם אלתרמן חוזר אל הפסוק הזה, אך המסר שלו שונה לחלוטין מן המסר של שמעוני. גם הוא דובר של מהפכה, אולם מהפכה אחראית. הוא חוזר אל ה"קַו לָקָו" כתביעה למשמעת לאומית, לאחריות לאומית, לשיקול דעת.

בשירו "קרואי מועד" מתוך "עיר היונה", חוזר הנביא נתן אלתרמן אל ה"קַו לָקָו" של הנביא ישעיהו. הוא בונה מהלך מעניין ומקורי. הוא מציב את האתגר הציוני המשלב את המעשה החלוצי, "קַוֵּי הַמַּעֲשֶׂה" עם המטרה – הקמת המדינה, "עַד קַן הַמַּטָּרָה". ללא הציונות המעשית, ההתיישבותית, ה"אפורה" כביכול, לא נגיע לקו המטרה.

כיוון שהדרך להגיע לקו המטרה, מחייבת את קווי המעשה, המהפכה הציונית מחייבת ליטול על עצמה אחריות. אחריות – משמעותה גבולות, הגבלות, לא הכל מותר, לא הכל אפשר, לא הכל "כאן ועכשיו"; יש צורך במשמעת לאומית, בסבלנות, בעבודה קשה.

את מי שאצה להם הדרך, ואינם מבינים את סייגי האחריות, אלתרמן ממשיל לאלה הלועגים לנביא ישעיהו, שמבחינתם מטיל עליהם כל יום צו נוסף או חוק חדש, שאותם מדברר ישעיהו בפסוק על אודות ה"צַו לָצָו, קַו לָקָו".

סְיָגֵי סְיָגִים נָשָּׂא הַמֶּרֶד. אִסּוּרָיו

עָלוּ לוֹ בְּדָמוֹ. חֻלְיַת הַלּוֹחֲמִים

הָיְתָה יוֹצֵאת כְּפוּתָה בְּלָאו עַל גָּבֵּי לָאו

וְצַו עַל גָּבֵּי צָו, אֲשֶׁר הָיוּ קָמִים

לִהְיוֹת לָהּ לְרוֹעֵץ, לַחֲשֹׂף אוֹתָהּ לִצְלָף

הָאֵשׁ מִן הַצְּרִיחַ וְהַמַּחְסוֹמִים.

ובהמשך השיר, הוא שוב חוזר לכך:

עִדַּן מַהְפֵּכָה נָזִיר מִסִמְלֵי קְרָב –

מִי יִתְיָמֵּר בִּכְלֵי חֻלִין אוֹתוֹ לָתֵת,

לְהוֹלִיכוֹ שָׁפוּי בְּדֶרֶךְ קַו לָקָו,

לָכֹף אֶת קוֹמָתוֹ עַל מַחְרֵשָׁה וָאֶת

בִשְֹדֶה קֻפְסַת תְּרוּמוֹת, - גַּם לְהַקְהוֹת חֻדָּיו

וְגַּם לִשְׁמֹר יִצְרוֹ לְבַל יִבֹּל עַד עֵת?

****

מול השחיתות והנהנתנות המנוונת שנגדה יוצא הנביא ישעיהו, הוא מציב חלופה של צדק ומשפט:

"וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת".

* 929