הבלוג של אורי הייטנר

בפרק כט אנו נוכחים בשני פניו של הנביא ישעיהו: נביא תוכחה ונביא נחמה. הן בנבואות התוכחה והן בנבואות הנחמה, הנביא הוא משורר דגול.

הנה דוגמית של לשון נופל על לשון מן הפרק: הִתְמַהְמְהוּ וּתְמָהוּ, הִשְׁתַּעַשְׁעוּ וָשֹׁעוּ, שָׁכְרוּ וְלֹא יַיִן, נָעוּ וְלֹא שֵׁכָר.

אני רוצה לעמוד על תיאור אחד של הנביא את "הָעָם הַזֶּה": "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי, וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי. וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה".  

הוא מתאר עם דתי, שאנשיו מקפידים על חובת התפילה, אולם כל דתיותם אינה אמתית, אלא מצוות אנשים מלומדה, כלומר נעשית מתוך הרגל, ולא מתוך משמעות. בליבם – הם רחקו מאלוהים. כלומר, הדתיות אינה העיקר ואינה משמעותית כאשר המתפללים מסתפקים במצוות הפולחניות, ואינם מחויבים למצוות המהותיות, המחייבות לבחור בטוב, בצדק, בצדקה ובמשפט.

מן הדברים אנו למדים, שפעם פעם, לפני הרבה הרבה שנים, היו אנשים שהקפידו על כל תפילה, על כל ברכה, על קלה כחמורה, היו להם לא רק שני כיורים אלא גם שני מקררים, ממש ההדירו במצוות. וגם לקחו שוחד, הטרידו מינית, גנבו וחטאו.

* 929