הבלוג של אורי הייטנר

דברים לזכרו של גילי אבוחצירה, שאמרתי בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל באורטל:

גילי היה לי חניך וחבר.

באותה תקופה, כבר באמצע כיתה י"א החלו לפעול גרעיני תנועת הצופים. אני ריכזתי והדרכתי את גרעין "טל", גרעין ח' לאורטל. אחת משבע הקבוצות הייתה מטבריה. גילי היה טברייני. לא סתם טברייני – התגלמות הטברייניות. עמוד התווך של שבט צופי ים טבריה, שהיה מרכז חייו.

בין גילי וביני נוצר קשר מיוחד, מעבר לקשר של חניך ומדריך. הוא התגורר בסמוך לשבט הצופים, ולפני כל פעולה הגעתי לביתו וכך הכרתי גם את משפחתו. לעתים, העתקנו את הפעולה לביתו של גילי.

גילי היה פעיל מאוד בגרעין – היה חבר במזכירות הגרעין, היה הראשון שחתם לנח"ל, ארגן אירועים כמו טיול סוסים, מפגש של כל הגרעין בטבריה וגולת הכותרת: הוא ארגן את הרפסודיה ופיקד עליה, בהצלחה רבה.

גילי אהב מאוד את אורטל, ונהג לומר לי שהוא – בטוח יגשים באורטל. אי אפשר לדעת מה היה קורה אילו, אבל כאשר הוא אמר זאת, הוא התכוון לכך. פעם שאל אותי, האם חבר קיבוץ יכול להיות גולש גלים מקצוען, בתקווה שיוכל לשלב בין אהבותיו הגדולות.

את הטלפון הארור מאבי בלכרמן, שבו הוא סיפר לי על האסון הנורא, על תאונת הירי האומללה שקיפדה את פתיל חייו של גילי, לא אוכל לשכוח. הרגע הזה, והימים שאחריו, חרוטים היטב בזיכרוני ומלווים אותי כל ימיי. אני חש צער על ההחמצה הגדולה, על המשפחה שגילי לא זכה להקים, על הילדים שלא זכה להוליד, על החיים של נער כל כך שמח וכל כך תאב חיים ואוהב חיים, שנגדעו באחת, באותו לילה מר ונמהר.