הבלוג של אורי הייטנר

דברים בטקס המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות, אורטל תשעו

לאחר מלחמת "צוק איתן", כתב המשורר יוסי גמזו את השיר "אנחנו חייבים להם הכל". זה הבית האחרון של השיר:

הָאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת, שֶדְּרָכֶיהָ

מְלֵאוֹת כְּאֵב וַאֲבִיבָהּ קָצָר

יוֹדַעַת כִּי הָיוּ הֵם הַיָּפִים שֶבֵּין פְּרָחֶיהָ

מִזַּן שֶעוֹד כָּמוֹהוּ לֹא נוֹצַר

וְהִיא חוֹרֶטֶת עַל לִבָּהּ וְלֹא רַק עַל קְבָרֶיהָ

בְּשֵן וּבְצִפֹּרֶן אֶת שְמוֹתָם

שֶל אֵלֶּה שֶלָּהֶם הִיא כָּאן חַיֶּבֶת אֶת חַיֶּיהָ

וְשֶאַף פַּעַם לֹא תִשְכַּח אוֹתָם.

השיר הזה מבטא את מהות הזיקה בין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לבין חג העצמאות. ביום הזיכרון אנו אבלים על יקירינו, חללי צה"ל. ביום העצמאות אנו חוגגים את חג עצמאותה של מדינתנו, מדינת ישראל. שמחת החג מהולה בתודעת המחיר הכבד הכרוך בקיומה של המדינה ובהגנה עליה. האבל והזיכרון מהולים בתודעת המשמעות של מחיר הדמים, שלא היה לשווא, כי הוא מבטיח את חיינו הלאומיים. קרבת הימים הללו ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, מזכירה לנו גם מה המחיר של האלטרנטיבה.

בעיצומה של מלחמת "צוק איתן", זכיתי להשתתף בשיחה עם רחלי פרנקל, שחודש ימים קודם לכן שכלה את בנה נפתלי, אחד משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בידי המחבלים. בעיצומו של אבלה, הרימה רחלי את ראשה מעבר לפרטי, אל הציבורי והלאומי. היא העלתה על נס את תחושת האחדות הלאומית, הלכידות החברתית, הסולידריות והערבות ההדדית שאפיינו את החברה הישראלית הן בעת העדרם של שלושת הנערים והן במלחמת "צוק איתן". היא סיימה את דבריה בהצבת שני סימני שאלה. האם זה אמתי? האם זה יחזיק מעמד?

תשובתה לשאלה הראשונה הייתה חד משמעית – זה אמיתי. את השאלה השניה היא השאירה פתוחה.

למרבה הצער, השנתיים האחרונות התאפיינו בהעמקת הפירוד, הקרע והשסעים בחברה הישראלית, והשתלטות הקצוות משמאל ומימין על השיח הישראלי. הם התאפיינו בהחרפת המינון והעוצמה של ביטויים קיצונים. אמירות קיצוניות והשוואות מקוממות, שאך לפני חמש שנים ניתן היה לראות שכמותן רק בטוקבקים מתלהמים, נאמרים היום בריש גלי בידי נושאי תפקידים ולובשי מדים בעצרות ממלכתיות. אפילו סמלים כיום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות, שתמיד היו ביטוי למשותף שמעל ומעבר למחלוקות, הפכו לסלע מחלוקת פוליטית.

מן הראוי שנעצור את ההידרדרות הזאת, כי אין לנו ארץ אחרת.