הבלוג של אורי הייטנר

בטקס המעבר מיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל לחג העצמאות שנערך בקיבוץ אורטל, קראנו כבכל שנה קטעים נבחרים ממגילת העצמאות. כמונו נהגו רבים במהלך החג ברחבי המדינה. מגילת העצמאות ארוכה, ואין טעם להתיש את הקהל בקריאתה במלואה. אך אף פעם איננו מוותרים על המשפט לפיו מדינת ישראל תהיה מושתתה על ערכי החירות, השלום והצדק, לאור חזונם של נביאי ישראל.

כמו פרקים רבים בספר ישעיהו, גם בפרק לב מציג הנביא את חזונו לחברה מתוקנת, למדינה מתוקנת, חזון של צדק, חירות ושלום. כדרכו, משלב הנביא דברי תוכחה ונחמה. פרק לב הוא מעין כריך. הוא נפתח בהצגת הממשל הראוי, נמשך בתיאור המצב הקיים וקריאה לנשים לקונן על האסון שהמצב החברתי הנוכחי יביא ומסיים בתיאור החברה העתידית כחברת מופת.

"הֵן לְצֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ וּלְשָׂרִים לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ" – בעידן שבו הנשיא וראש הממשלה לשעבר יושבים בכלא, דומני שאין ערוך לחשיבות הפסוק הזה. כאשר עבריין שהשתחרר מהכלא מוחזר לתפקיד שבו סרח, למקום הפשע, כמסר שהפשע משתלם, חשובה כל כך התזכורת, לשם מה נבחר אדם לשררה. הוא נבחר כדי לשרת את העם בצדק ובמשפט.

האידיאל הזה אינו מהווה תשובה רק לשחיתות שלטונית פלילית, אלא לכל התנהלות פוליטית ושלטונית, שמה שמניע אותה הוא אינטרסים אישיים ומגזריים, ולא ניהול תקין, צודק וחוקי של המדינה, על מנת להיטיב עמה.

המציאות תחת השלטון האידיאלי הזה, מתוארת באופן אידיאלי: "וְהָיָה אִישׁ כְּמַחֲבֵא רוּחַ, וְסֵתֶר זָרֶם כְּפַלְגֵי מַיִם בְּצָיוֹן, כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה. וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים, וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה. וּלְבַב נִמְהָרִים יָבִין לָדָעַת, וּלְשׁוֹן עִלְּגִים תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת". שלטון כזה, בדוגמה האישית שלו, ישרה מציאות חברתית חדשה. תחת הממשל הזה, המשרת את העם, יחוש כל אדם מוגן ובטוח, כמו אדם הנהנה ממחסה מפני איתני הטבע המאיימים. באווירה שתשרור אז, רוח החברה תהיה רוח של דברי אמת, העיניים תראינה את המציאות נכוחה, האזניים תהיינה קשובות לדברי אמת, גם על קצרי הרוח תשרור שלווה שתאפשר להם ללמוד, להבין ולדעת את האמת, ואפילו העילגים המזהמים את השפה – ידברו דבר דבור על אופניו.

בימים הקשים שאנו עוברים, שהטוקבקיזם המתלהם כובש את המיינסטרים, ואפילו נושאי תפקידים ולובשי מדים באירועים ממלכתיים מרשים לעצמם להתלהם באמירות קיצוניות והשוואות מקוממות, ודומה שאם לא נדבר על "בוגד" או "נאצי" אף אחד לא ישמע אותנו – השיח המתוקן, תחת ממשל מתוקן, הוא מופת של שיח שעלינו לנסות לחדש בחברה שלנו.

"לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב וּלְכִילַי לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ. כִּי נָבָל - נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה אָוֶן, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף וּלְדַבֵּר אֶל יְהוָה תּוֹעָה, לְהָרִיק נֶפֶשׁ רָעֵב וּמַשְׁקֶה צָמֵא יַחְסִיר. וְכֵלַי כֵּלָיו רָעִים, הוּא זִמּוֹת יָעָץ, לְחַבֵּל עֲנִיִּים בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּבְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט". מכלל תיאור המציאות החדשה תחת שלטון הצדק והמשפט, ניתן להבין מה המציאות בימיו של ישעיהו. הנביא מתריע מפני אותם טייקונים הזורקים איזו תרומה ונדבה, כדי לזכות בהוקרה והערצה ומפני התופעה של הערצתם. אל תעריצו את גיידמאק, לא את ברלוסקוני ולא את טראמפ, מזהיר ישעיהו. לא אכפת להם באמת מכם. הם מנצלים אתכם ואת תמימותכם כדי לקדם את עצמם. תחת שלטון מופת, העיניים תפקחנה ולֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל נָדִיב.

בכל פעם שהחברה מוחה נגד החזירות, מיד נשמעת זעקת הקוזאק הנגזל, הטענה המיתממת, כנגד "שנאת העשירים", כביכול. ישעיהו אינו שונא עשירים. נהפוך הוא, הוא מברך את הנדיבים האמתיים; אלה שאינם מחפשים איך להתעשר עוד תוך ניצול החברה ומתנאים בפילנתרופיה סמלית, אלא אלה שבאמת ובתמים רואים בהון שלהם כלי לקידום החברה ולפעולה אמתית ומשמעותית לטובת הציבור. בתקופה שהאמת תשרור בחברה, הציבור ידע להעריך את הנדיב האמתי, שבאמת רואה את טובת הזולת, את טובת הכלל, ובנדיבות נותן משלו לטובת החברה, כדי לקדם אותה. הוא איש אמת. "וְנָדִיב נְדִיבוֹת יָעָץ, וְהוּא עַל נְדִיבוֹת יָקוּם".  

בחלקו השני של הפרק מגייס הנביא את הנשים המקוננות לקונן על האסון הצפוי לעם ישראל, כיוון שהוא אינו נוהג בדרך הראויה, דרך הצדק והמשפט.

ובחלקו השלישי, הוא שב ומתאר את חברת המופת לעתיד לבוא. כיוון שהחברה תיכון על ערכי צדק ומשפט, היא תהנה משלום ושלווה ומשגשוג חברתי. "עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם, וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב. וְשָׁכַן בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה בַּכַּרְמֶל תֵּשֵׁב. וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח, עַד עוֹלָם. וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת. וּבָרַד בְּרֶדֶת הַיָּעַר, וּבַשִּׁפְלָה תִּשְׁפַּל הָעִיר. אַשְׁרֵיכֶם זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר".

נבואת הנחמה הזאת משובבת נפש ומרוממת נפש. ואני רוצה לסייג אותה רק במעט. אל לנו להמתין "עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרוֹם". עלינו ליטול את גורלנו בידינו, ולבנות את החברה הישראלית כחברת מופת. 

* 929