הבלוג של אורי הייטנר

ספר ישעיהו – קובץ נבואותיו של הנביא, הוא ספר של שירה נשגבת. ולפתע, בפרק לו ובפרק שאחריו, אנו חוזרים לפרוזה, לתיאור היסטורי של הרקע לפעולת ישעיהו ונבואותיו. הפרק הזה הוא כמעט "העתק הדבק" של פרק יח במלכים ב.

מתוארת בו האופנסיבה של סנחריב מלך אשור, מלכה של מעצמת העל של התקופה, שבסערת כיבוש המזרח התיכון כולו, ואחרי שהחריב את ממלכת ישראל, לא פסח על ממלכת יהודה. הוא כבש את מרבית שטחי הממלכה, והשאיר לקינוח את בירתה, ירושלים. הוא שלח את שר התעמולה שלו, רבשקה, לירושלים. חזקיהו, מלך יהודה, שיגר את בכירי ממשלו להיוועד עם רבשקה. אולם פניו של רבשקה לא היו למו"מ מדיני, ולכן הוא לא נועד בחדר סגור עם שליחי חזקיהו ולא דיבר עמם בשפה הבינלאומית של התקופה – ארמית. הוא העדיף לנאום בקול, בעברית (=יהודית) באוזני כל העם, באוזני הלוחמים, כאמצעי של לוחמה פסיכולוגית, להמס את לבם ולרפות את ידיהם.

הוא מבהיר להם את חוסר התוחלת שבניסיון להתנגד למסע המנצח של אשור. הוא לועג לאשליה שבהסתמכות על מצרים (אגב, בכך הוא מעביר מסר דומה למסרים של ישעיהו ולימים ירמיהו), אותה הוא מכנה "מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה", אך גם את הסתמכותם על תשועתו של אלוהים. הוא מבטיח להם תבוסה וחורבן אם ילחמו, וחיי שקט, שלווה ושפע אם לא ילחמו. אולם הוא לא יכול להסתיר את העובדה הידועה שאשור נוהגת להגלות ממולדתם את העמים הכבושים, ולכן הוא מבטיח להם הגליה לארץ המזכירה בתיאוריה את הארץ המובטחת: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם; אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ, אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים". בכך, רבשקה מציב עצמו כמעין נביא של סנחריב, שהוא שווה ערך לאלוהים.

הפער התיאולוגי בין אמונת ישראל לתפיסה האשורית בא לידי ביטוי בולט בנאום רבשקה. "וְכִי תֹאמַר אֵלַי: אֶל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ? הֲלוֹא הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת בָּמֹתָיו וְאֶת מִזְבְּחֹתָיו, וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִַם: לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ". רבשקה רומז בדברים אלה לרפורמה הדתית שערך חזקיהו, שחיסל את הבמות וריכז את הפולחן בבית המקדש, בירושלים. הבמות לא נועדו להוות פולחן לאלילים אלא לפולחן ה'. אולם חזקיהו פעל על פי המסרים של משה בספר דברים, שבהם תבע את ריכוז הפולחן אך ורק בבית המקדש. בעיניו של רבשקה, על פי התפיסות הדתיות המקובלות, חזקיהו צמצם בכך את פולחן אלוהי ישראל ולכן פגע בו. למה הוא עשה זאת? כדי לפאר את עצמו, ולגרום לכך שכל עבודת ה' תעשה בקרבת ארמונו. רבשקה מניח, ואולי בצדק, שכך רואים זאת גם המוני העם. והוא אומר להם: איך תסתמכו על עזרת אלוהים, כאשר מלככם פגע בו?

ביטוי נוסף לפער מופיע בפסוקים הבאים: "פֶּן יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר: יְהוָה יַצִּילֵנוּ. הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אִישׁ אֶת אַרְצוֹ מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר? אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד? אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם? וְכִי הִצִּילוּ אֶת שֹׁמְרוֹן מִיָּדִי? מִי בְּכָל אֱלֹהֵי הָאֲרָצוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר הִצִּילוּ אֶת אַרְצָם מִיָּדִי, כִּי יַצִּיל יְהוָה אֶת יְרוּשָׁלִַם מִיָּדִי?"

רבשקה מציג תפיסה של אלוהות טריטוריאלית. לכל ארץ אל משלה, והוא אמור להגן על אוכלוסייתה. ה', אלוהי ישראל, הוא אחד מאותם אלים. סנחריב הוא מאין אל, הנאבק על הבכורה נגד אלי הארצות, והמציאות מוכיחה שהוא חזק מהם. אף אל לא עמד מולו. פונה רבשקה ליהודים ושואל אותם: על סמך מה את חושבים שאלוהיכם יצליח היכן שנכשלו שאר האלים? לא בכדי הוא מזכיר את אלוהי שומרון. הוא יודע שממלכת ישראל שחרבה האמינה באותו אל בו מאמינה ממלכת יהודה. הוא מזכיר זאת ליהודים, ובכך אומר להם שאם הם חושבים שאלוהים שלהם שונה מאלי הארצות האחרות והוא יוכל לעמוד בפני סנחריב, כדאי שיזכרו שאותו אלוהים לא הצליח להגן על ממלכת ישראל.

הפרק מסתיים בדומה למלכים יח, במפגן של משמעת וחוסן – שמירה על צו המלך לא להשיב לרבשקה. זוהי הפגנת עוצמה מרשימה, הן ברמת המשלחת המדינית – שאינה משיבה דבר ומשאירה בידי המלך את מלוא יכולת התמרון, והן ברמת התגובה הציבורית, המפגינה חוסן ואינה מתפרקת לנוכח המלחמה הפסיכולוגית ותעמולת הרהב האשורית.

* 929