בשבוע שעבר הופיעה כתבה בעיתונות, על רבנים באירופה היוצאים נגד עליה
לארץ. שפשפתי את עיניי. כן, התופעה הזאת עוד קיימת. על אותם רבנים אין לנו אלא
להתפלל שיחזרו בתשובה. אבל זה החזיר אותי 120 שנים אחורה, ל"רבני המחאה";
הרבנים שלחמו בציונות ובהרצל. הנה, חלפו 120 שנה, ושוב קמים רבנים שכאילו חיו על
פלנטה אחרת ב-120 השנים שחלפו, והם מנגנים אותם זיופים. רבנים סרבני גאולה.
כנראה שסרבנות הגאולה היא תופעה הקיימת בקוד הגנטי שלנו; מין מחלה
שאינה מרפה מאתנו. סוג של פרה משוגעת.
התופעה הזאת הייתה גם בזמנו של ישעיהו. בפרקים הקודמים קראנו את
נבואות הגאולה והנחמה. את תגובת העם לא קראנו ישירות, אולם היא משתקפת לנו דרך
דברי הכיבושין והתוכחה של הנביא לעמו. מסתבר שהעם אינו שש לגאולה. כנראה שרבים
ממנו התאהבו בנהרות בבל. טוב להם לשבת ולבכות בזוכרם את ציון. הם אינם מסוגלים
לחיות ללא הגעגועים לארץ ישראל...
הנביא מנסה להלהיב את עמו, להמריץ אותם: "צְאוּ מִבָּבֶל! בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל
רִנָּה! הַגִּידוּ, הַשְׁמִיעוּ זֹאת, הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ: גָּאַל
יְהוָה עַבְדּוֹ יַעֲקֹב". אך הוא נתקל בסרבני
התלהבות.
כמו אבותיהם, דור המדבר שיצא ממצרים והתגעגע לשומים, לבצלים
ול"מילקי" הזול במצרים, כך גם הם. "עם קשה עורף" כונו יוצאי
מצרים. סרבני הגאולה לאחר גלות בבל שידרגו את קשיות העורף למצח נחושה. "קָשֶׁה אָתָּה, וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ, וּמִצְחֲךָ
נְחוּשָׁה".
****
ועוד סוג של סרבנות גאולה.
גדעון לוי על יום ירושלים: "יום אבל
לאומי. הדגלים יורדו לחצי התורן, הצופרים ייללו והישראלים יעמדו דום". וכאשר גדעון
לוי באבל, זהו אות לשמחה עבור כל פטריוט ישראלי. חגנו הוא אידו. אידו הוא חגנו; חג
ירושלים – חג שחרורה, חירותה ואיחודה של ירושלים, בירת ישראל, בירת העם היהודי.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
