בערב שבת, טרם כניסת השבת, נהגו המקובלים בצפת במאה ה-16 ללבוש לבן
ולצאת לשדה, לקבל פני שבת המלכה. הם קראו מזמורי תהילים שלוקטו לתפילה שנפוצה בכל
תפוצות ישראל - קבלת השבת.
לב קבלת השבת, הוא "לכה דודי", הפיוט שכתב בצפת באותם ימים
ר' שלמה הלוי אלקבץ. "לְכָה
דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה / פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה". הפיוט רווי ציפיה לגאולה ומתח של חיים על סף גאולה. ובין
הפסוקים השזורים בו, בהם מפעפעת הכמיהה לגאולה, מצויים פסוקים מן הפרק שלנו,
ישעיהו נב, כמו גם מן הפרק הקודם. "עוּרִי,
עוּרִי, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם...
הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי".
כמו בפרק הקודם, הנביא אינו מסתפק בפניה לעם ישראל וניחומו על שהוא
גולה מארצו, אלא הוא פונה גם לציון, ירושלים, כדי לנחם אותה על שעמה גלה ממנה.
שיבת ציון לארץ ישראל, אז והיום, אינה רק גאולת עם ישראל, אלא גם גאולת ארץ ישראל.
לא בכדי, רכישת אדמות ארץ ישראל להתיישבות יהודית, הוגדרה ומוגדרת "גאולת
קרקע".
הנה הפסוק המלא: "עוּרִי,
עוּרִי, לִבְשִׁי עֻזֵּךְ, צִיּוֹן, לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם,
עִיר הַקֹּדֶשׁ, כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא". הנביא
מנחם את ירושלים, שלאחר שיבת ציון לא ישלוט בה עוד שלטון זר. למרבה הצער, גם אחרי
שיבת ציון שלאחר גלות בבל, ראתה ירושלים גם ראתה, כמעט לאורך כל הדורות, שלטון של
כובש זר – יווני, רומאי, צלבני, מוסלמי, תורכי, בריטי וירדני. רק לפני 49 שנים,
במלחמת ששת הימים, הנבואה התגשמה סוף סוף; חזון הדורות קרם סוף סוף עור וגידים.
אולם האיום לא תם, והאתגר שלנו, של מדינת ישראל, הוא להבטיח שהנבואה תתקיים,
"לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא", לא יהיה עוד שלטון זר
בירושלים.
****
דודו ברק כתב, בשירו "ארץ ישראל יפה", על יופיה של הארץ
האהובה, ועל התגשמות חזון הדורות בימינו.
בכחול לבן מונף הדגל
ולירושלים כל שירי,
אנחנו שוב עולים לרגל
הו, שירי: עם ישראל חי!
וגם שירו מתכתב עם פסוקי הגאולה של הפרק.
"לנו יש, אחי, הרים אלפים
בם נאוו רגלי המבשר".
בם נאוו רגלי המבשר. איזה יופי! הנה,
הפסוק שהיווה השראה לשיר:
"מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי
מְבַשֵּׂר, מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם, מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה, אֹמֵר לְצִיּוֹן:
מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ".
בשורת השלום נובעת מבשורת הגאולה, בשורת חזרת עם ישראל לארצו ולעירו.
כל ניסיון להציג סתירה, כביכול, בין הבשורה של גאולת העם וגאולת הארץ, לבין בשורת
השלום – נדון לכישלון. אסור לנו לוותר לרגע על חלום השלום, אולם שלום הסותר את
ייעודנו הציוני, אינו שלום, לבטח לא שלום בר קיימא.
****
גם יורם טהרלב מתכתב עם הפסוק הזה. בשירו "על כפיו יביא",
מתאר טהרלב את מתח הגאולה של אנשים בירושלים, המכוונים את עשייתם המקצועית לשירות
חזון הגאולה.
וכך הוא מספר על הסנדלר:
והוא חולם כי נעליים הוא תופר,
בן על הרים ינוו רגלי המבשר.
על כפיו אותן יביא,
לאליהו הנביא.
****
לאחר פוגרום שנערך בעיר נירנברג בגרמניה בעת מסע הצלב השלישי (1187),
כתב יהודי ששמו מרדכי את הפיוט "מעוז צור". זהו פיוט שבו מתחנן הכותב
לאלוהים שיחזור ויתערב בהיסטוריה ויגאל את העם היהודי מאסונו המתמשך. כמו בתכנית "חיים
שכאלה", בכל בית מזכיר הכותב לקב"ה אירוע בעברו, שבו גאל את עם ישראל
מפני אויב שאיים עליו. ובבית האחרון הוא פונה אליו לשוב, להתערב, להראות את כוחו
ולהושיע את עמו.
בפיוט ששה בתים. חמשת הבתים הראשונים הם אקרוסטיכון של שם היוצר
מרדכי. הבית האחרון מתנתק מן האקרוסטיכון.
זה לשונו:
חֲשׂוֹף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ וְקָרֵב קֵץ
הַיְשׁוּעָה.
נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ מֵאֻמָּה הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה וְאֵין קֵץ לִימֵי
הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן, הָקֵם
לָנוּ רוֹעִים שִׁבְעָה.
שלוש המילים הראשונות, חֲשׂוֹף
זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ, הן ראשי תבות של המילה – חזק!
שלוש המילים הללו, לקוחות מן הפרק שלנו:
"חָשַׂף יְהוָה אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ
לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם, וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ".
מה הפלא שיהודי אחרי פוגרום, מתפלל להתגשמות הפסוק הזה?
חלפו עוד 700 שנה עד שקמה בעם ישראל תנועה שהבינה שהמצב לא ישתנה
בזכות התפילה לאלוהים וההמתנה הפאסיבית למשיח צדקנו, אלא בעשיה אקטיבית, מדינית
ומעשית, של עם הנוטל אחריות על עתידו. התנועה הציונית חוללה את המהפכה הגדולה
ביותר בתולדות עם ישראל – עם ישראל עצמו חשף את זרועו וקירב את הישועה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
