* גינס נערך - ספר השיאים של גינס נערך לזר הפרחים הגדול בהיסטוריה.
הזר שטראמפ ישלח לאובמה אם יבחר.
* לא תומך
בפיגוע טרור – סורפרייז!
רוגל אלפר אינו תומך בפיגוע האיסלמיסטי באורלנדו. הוא אינו מאשים את קורבנות
הפיגוע בדיכוי המוסלמים. איך זה קורה ולמה? אלפר: "נתניהו מאבחן טרור איסלמיסטי
במקום שבו יש טרור שנובע ברובו מתסכול מהכיבוש. ישראל איננה הריאליסטית כאן. להיפך,
היא זו שמסרבת להכיר במציאות: הכיבוש מוליד טרור, שרונה איננה אורלנדו".
ובמילים אחרות – הפעם הטקטיקה של אלפר אינה לתמוך בפיגוע, אלא להשתמש בהסתייגות
מהפיגוע האיסלמיסטי נגד אמריקאים, כדי להעצים את הצדקת הפיגועים של הטרור
האיסלמיסטי נגד ישראלים.
* פשע שנאה – לשכת עורכי הדין גינתה את פשע השנאה של
העיתונאי אורי משגב – פשקוויל ההסתה שכתב נגד שופטי בית המשפט העליון בגין אמונתם
הדתית ומקום מגוריו של אחד מהם. ואילו מועצת העיתונות, שבראשה עומדת שופטת בית
המשפט העליון בדימוס, עדיין שותקת.
עמוס שוקן, אבי אבות הטומאה, הביע תמיכה
בדברי ההסתה של משגב.
* סכנה חמורה של
פילוג בעם – בימים שבהם מו"ל
"הארץ" מביע תמיכה בהסתה חמורה נגד בית המשפט העליון שפורסמה בעיתונו;
הסתה ממוקדת נגד שופטים בגין היותם דתיים והסתה נגד בית המשפט על ששיבץ יהודים
דתיים לדיון, כדאי להיזכר בימים אחרים, שבהם "הארץ" היה עיתון אחר.
"האם נלך לקראת מלחמת
תרבות?" שאל מאמר המערכת של "הארץ" בקיץ 1958, בעת משבר "מיהו
יהודי", אותו כתב גרשם שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי. "אם נסתכל על
העניין ממצפה ציוני והיסטורי", כתב שוקן האב, "עלינו להודות בכך שהיה
חשוב מאוד, כי חלק ניכר משל היהדות הדתית היה מיוצג כל הזמן בהנהלה הציונית, בוועד
הלאומי וכן בממשלות של מדינת ישראל. ייצוג זה העיד כי חלק זה של העם היהודי – החלק
הדתי – בתורת שכזה, אינו מתרחק ממפעל הבניין הלאומי הציוני והממלכתי, ואמנם יש בזה
כדי להוסיף לגיטימיות לבניין זה, בעיניהם של בני הברית ושל שאינם בני ברית".
"הארץ" הביע תמיכה במיוחד על התנהגות בן-גוריון, שלכאורה עמדה בניגוד
למדיניות השיתוף וההסדרה שנקט בדרך כלל כלפי הדתיים: "בן גוריון השכיל להחשיב
את השותפות עם הדתיים... גדולה הייתה ההפתעה על כך שדווקא ראש הממשלה נקט עמדה
בלתי פשרנית בקשר לסוגיית מיהו יהודי". העיתון התריע על סכנה חמורה של פילוג
העם לשני מחנות מקוטבים – האחד, חילוני שמאלי והאחר, דתי-ימני – בשל מלחמת תרבות
על נושאים עקרוניים. "דווקא מדינאים חילוניים מצווים להכיר בעובדה, כי כאן
טמון חומר נפץ בעל כוח ריסוק אדיר".
כך כתב גרשם שוקן, אביו של עמוס שוקן.
עמוס שוקן – חומץ בן יין.
* בניגוד
למיתוס ה"הדתה" – כבכל שנה, מזה כעשור, גם השנה הובלתי
תיקון ליל שבועות בקיבוץ אורטל. בלימוד המרתק, אל תוך הלילה, חמישה מחברי הקיבוץ
הגישו שיעורים ובין השיעורים שילבנו אתנחתות מוסיקליות של נגינה ושירה.
השיעור שלי, תחת הכותרת "החג אשר בדו מלבם", עסק בפולמוס על
חגיגות הביכורים בקיבוצי עמק יזרעאל, בשנות ה-20 של המאה שעברה. בשיעור תיארתי את
התפתחות מסורת טקס הביכורים, את התפיסה של מעצביו – היותם מחזירי עטרת החג היהודי
החקלאי ליושנה והתחברות של העם השב לאדמתו עם התרבות היהודית המקורית, שקדמה להליכה לגלות. תיארתי את ההתנגדות הקשה והעזה
של חוגי הציונות הדתית, דווקא בימים שהיא הייתה בעלת בריתה של תנועת העבודה ושל
ההתיישבות העובדת לטקס, בשל חילול החג שבו. תיארתי את ניסיונות הפשרה שעלו בתוהו
ולסיום – קריאות של מנהיגים בתנועת העבודה בשנות השלושים, לשלב בחג השבועות את
המסר החקלאי עם המסר של חג מתן תורה, שהושכח ונשכח בקיבוצים. סיימתי בכך שכאשר
אנו, באורטל, עורכים בחג הן טקס ביכורים וחג חקלאי והן תיקון ליל שבועות, אנו
הולכים בדרך זו.
נקודה אחת שעלתה מן הסיפור ההיסטורי שהבאתי בשיעור, היא איזו מלחמת מאסף
קשה, באילו ביטויים קשים, ניהלה הציונות הדתית נגד פעילות מסוג שהיום איש אינו
מניד עפעף בעטיה. איך כל ראשי היישוב, כולל ביאליק, אוסישקין ואפילו הנהגת
ההסתדרות, נרתמו לשכנע את חברי הקיבוצים לוותר, להתפשר. איך זה מסתדר עם סיפורי
האימים על "הדתה", על "כפיה דתית" הולכת וגוברת? האמת הפוכה
ממיתוס הזה. גם אם אשווה את ילדותי במרכז בשנות השבעים למצב היום – אין ספק
שהפרהסיה היום חילונית לאין ערוך מהפרהסיה באותם ימים, מבחינת עסקים פתוחים בשבת,
מזון לא כשר וכו'. לצד התגברות העניין ביהדות, ההתחדשות היהודית, החיבור של אנשים
רבים יותר ויותר למסורת, הולכת וגוברת יכולתו של כל החפץ בכך לקיים אורח חיים
חילוני.
אז מאין נובע המיתוס חסר השחר? הוא חלק מהקמפיין הפרנואידי בקרב חלק
מסוים בחברה הישראלית, טרנד ההתבכיינות וההתקרבנות של קהילת הטרוניה. אמנם לאחרונה
הטרנד הפופולרי הוא להיזכר בתהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה, אך בשנים
האחרונות הטרנד היה "חומייניזציה", ואו-טו-טו ישראל עומדת להיות איראן
בלה בלה בלה. האמת, כמובן, הפוכה ב-180 מעלות.
חיזוק לתובנה הזאת מצאתי בגיליון שבועות של מוסף הספרים של
"הארץ", במאמר ביקורת אוהד של חזקי שוהם על ספרו של גיא בן-פורת
"הלכה למעשה: חילונו של המרחב הציבורי בישראל". המאמר והספר מחזקים אף
הם את תיאור העובדה שציינתי. "במקום לבדוק את החילון באופן אידיאולוגי
ופוליטי, בן פורת חקר את מידת החופש מדת שמתאפשרת כיום לאזרחי ישראל במרחב הציבורי
והפרטי, והגיע למסקנה שחופש זה דווקא הולך ומתגבר". אמת ויציב.
* התבלבלת – יואל מרשק יוזם דיון במועצת התנועה
הקיבוצית, שבה תידון הצעתו להחלטות מדיניות של התנועה. על פי הצעתו, התנועה
הקיבוצית תקרא למוסדות המדינה לפעול: 1. להיפרדות בין שני העמים. 2. לחתירה להכרה במדינה
פלשתינאית כאשר תקום.
וכך כתבתי ליואל מרשק:
ליואל, שלום!
אתה נרגש לשתף אותנו ביוזמתך בת שני הסעיפים.
ונדמה לי ששכחת משהו. איני חושד בך, חלילה, ששכחת במזיד, בטח קצת התבלבלת, ולשם כך
אני כאן - להזכיר לך.
מעניין אותי לדעת, מה אומרת ההצעה שלך לגבי
המחויבות של התנועה לקיומם של הקיבוצים שהקימה, על פי השקפת עולמה הציונית, באזורי
התיישבות וביטחון שאינם מאוכלסים בצפיפות בערבים. מה אומרת הצעתך על ההתיישבות בבקעת
הירדן ובצפון ים המלח? מה אומרת הצעתך על גושי ההתיישבות? מה אומרת הצעתך על עוטף ירושלים?
האם הצעתך בכלל אומרת משהו עליהם? האם הצעתך קוראת להבטיח את קיומם בריבונות ישראל
כתנאי לכל הסדר שלום? האם בעיניך תפקידה של התנועה הקיבוצית ליישב את הארץ ולהבטיח
את קיום מפעל ההתיישבות שלה, או תפקידה להקים מדינה פלשתינאית? האם אתה מציע לתנועה
להפנות את גבה לגלגל, לנערן, לייט"ב, לאלמוג, למצפה שלם, לקלי"ה, לבית הערבה?
מה אומרת הצעתך על אודות המחויבות שלנו למושבים וליישובים מתנועות אחרות באזורי ההתיישבות
שהתנועה הקיבוצית הייתה החלוצה ביישובם? האם הצעתך קוראת להבטיח בכל מקרה את קיומם?
האם הצעתך קוראת לעקור ולהחריב אותם? האם הצעתך
בכלל מתייחסת אליהם? או שמא הצעתך מסתפקת בסיסמאות בומבסטיות ומתחמקת מדיון במשמעותן?
* נדהמתי – בהתמודדות חשאית בסיעת הליכוד על תפקיד סגן
יו"ר הכנסת מטעם הליכוד, גברה ח"כ נאוה בוקר על אורן חזן בהפרש של 16:9.
נדהמתי כאשר קראתי את הידיעה. 9 (!) מחברי סיעת הליכוד תמכו במוקיון הבריון הזה,
לביזוי הכנסת כסגן היו"ר. נדהמתי והתביישתי.
* זהות בדויה -
בתגובה למאמרי "האוקסימורון היהודי ערבי", טוען נעמן כהן שההגדרה הזו
דווקא נכונה, אם כי לא בהקשר הפוליטי הפוסט ציוני של העושים בה שימוש. הוא משווה
אותה להגדרה "יהודים אשכנזים".
אני שולל גם את ההגדרה "יהודים אשכנזים". מה משותף ליהודי
מפולין, מגרמניה, מפלורידה ומאנגליה? היותם יהודים. אין שום דבר הקושר יהודי
מרוסיה ליהודי מהולנד יותר מכפי שהוא קשור ליהודי מעיראק, ואין דבר הקושר יהודי
מליטא ליהודי מדרום אפריקה יותר מכפי שהוא קשור ליהודי מצפון אפריקה. כולם יהודים,
ואם רוצים להגדיר את מקום מוצאם נכון להגדיר זאת כיהודי פולני, יהודי מרוקאי,
יהודי תימני וכו'. לא "יהודי אשכנזי" ולא "יהודי ערבי".
אך בכל זאת, ישנם שני הבדלים מהותיים בין הביטוי "יהודים
אשכנזים" לביטוי "יהודים ערבים". האחד, הוא שהביטוי
"אשכנזים" הוא ביטוי קיים, ותיק ומושרש וקשה מאוד להימנע ממנו. לעומת
זאת הביטוי "יהודים ערבים" הוא ביטוי חדש, שהומצא לאחרונה לצורכי טיעון
אידיאולוגי – פוליטי. ההבדל השני, הוא שבניגוד למושג "אשכנזי" – המושג
"ערבי" מתאר לאומיות. מרוקו אינה ערב מבחינה גיאוגרפית, גם לא סוריה.
הערביות של תושבי מרוקו וסוריה, אינה גיאוגרפית אלא לאומית. המושג "יהודי
ערבי" נועד לשרת מסר אידיאולוגי, לפיו היהדות אינה לאום אלא דת בלבד, ולכן
היהודים בארצות ערב הם בני הלאום הערבי שדתם יהודית. הכחשת הלאומיות היהודית נועדה
לשלול את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית במדינת לאום ריבונית בארצו.
נעמן שוגה כאשר הוא נותן לגיטימציה לטיעון הזה, מתוך רצון למצוא מינוח
מדויק יותר מהמונחים "ספרדי" ו"מזרחי", שכפי שהוא מציין לוקים
בחוסר דיוק עובדתי. אולם, לשיטתו, איך נגדיר את יהודי טורקיה ואיראן, למשל, שאינן
מדינות ערביות? בעיה.
והפתרון – לשים קץ להפרדות האנכרוניסטיות הגלותיות הללו. כולנו יהודים
מבחינת הלאום והדת, ואם אנו רוצים לציין את הגלות ממנה עלו הורינו, יש לציין את
הארץ המדויקת ממנה באו: רומניה, אלג'יריה, אתיופיה, גרמניה, ארגנטינה או
ארה"ב.
אני לא אשכנזי. אין שום דבר אשכנזי בזהות שלי. אין לי כל עניין בהגדרה
הזו, שהיא זרה לי לחלוטין. אני יהודי, ציוני, ישראלי, שאבי עלה מגלות בוקובינה
ואמי – מגלות פולין. אני זכיתי להיוולד ולהוליד את ילדיי במולדת.
* ביד הלשון
יונים וניצים –
הצהרותיהם הפשרניות של ראש הממשלה ושר הביטחון, עוררו את לעגה של ח"כ שלי
יחימוביץ' שהגדירה אותם בסרקזם כ"יונים הומיות". החרה החזיק אחריה צבי
בראל, שהכתיר מאמר שכתב ב"הארץ": "יונה צלויה".
השנים הוציאו מן הנפטלין את הביטויים שהיו נפוצים משנות הששים עד שנות התשעים
של המאה שעברה בשיח הפוליטי והתקשורתי – יונים וניצים. היונים הם בעלי גישה פשרנית
בסכסוך הישראלי ערבי והניצים הם בעלי גישה תקיפה.
הביטוי לקוח מן השיח הפוליטי בארה"ב בתקופת המלחמה הקרה ומלחמת
וייטנאם. הדוגלים בקו תקיף כלפי בריה"מ והגוש הקומוניסטי הוגדרו
"ניצים" והדוגלים בקו פשרני – "יונים".
החלוקה הזיאו-פוליטית של המפה הישראלית, בעיקר לאחר מלחמת ששת הימים,
הוחלפה בהדרגה במפת ה"שמאל" / "ימין". באותן שנים, השמאל
והימין הוגדרו בעיקר על פי ההשקפות החברתיות – כלכליות, כאשר בכל אחד משני המחנות
הללו היו הן יונים והן ניצים.
המערכון האלמותי של מתי כספי "מוריס והיונים" מסתיים במשפט
שניתן לראות בו הניתוח התמציתי והמדויק של תוצאות תהליך אוסלו: "אז למה
אומרים שהיונה מביאה את השלום?".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
