בימים אלה מלאו ארבעים שנה למותו של סא"ל יוסף "יוסלה"
דרור, מייסד שייטת הצוללות בצה"ל ומפקדה הראשון, חבר קיבוץ מעגן מיכאל.
דרור נולד בפולין, עבר כתינוק למקסיקו ובגיל 5 עלה לא"י. דרור
גדל בבת-ים והיה פעיל ומדריך בתנועת "המחנות העולים" ובמועדון הימיה של
הפועל ת"א. בגיל 17 התגייס לפלי"ם, היחידה הימית של הפלמ"ח, ועסק
בעיקר בליווי ספינות מעפילים. הוא נעצר בידי הבריטים ונכלא. כשנעצר בפעם השניה,
גורש לקפריסין. בהיותו בקפריסין ביצע פעולת חבלה ימית נגד ספינה של הצי הבריטי;
פעולת יחיד מטעם הפלי"ם שהייתה כרוכה בחמש שעות שחיה, כאשר בנסיגה הבריטים
ירו לעברו וסביבו. עקב הלשנה הוא נתפס, ויום לפני משפטו הצליח להימלט, והוברח
מקפריסין בידי הפלי"ם. במלחמת העצמאות פיקד על מבצע הטבעת האוניה
"לינו", באיטליה, שהייתה עמוסה בנשק שיועד לערבים. במהלך המלחמה פיקד על
יחידת חבלה ימית, היה ממייסדי שייטת 13 וסגן מפקדה הראשון. הוא השתחרר, אך חזר
באמצע שנות ה-50 לצה"ל כדי להקים את שייטת הצוללות ולפקד עליה, תפקיד אותו
ביצע עד 1963. לאחר שחרורו עבד כרב חובל בצי הסוחר ושירת כקצין מילואים בכיר בחיל
הים במלחמת ששת הימים ובמלחמת ההתשה. יוסף דרור, ששרד את כל המלחמות והפעולות הקרביות,
נהרג במהלך טיול, באחת מהפלגותיו, עת העפיל על הר הגעש סטרומבולי שבאיטליה. הוא
מעד, נחבל ונהרג. בן 51 היה במותו, השאיר אישה ושלושה ילדים. בן נוסף נהרג בתאונת
עבודה עוד בחייו של יוסף.
יוסף דרור שילב באישיותו אהבה חסרת גבולות לעם ולארץ, אומץ לב, הרפתקנות,
סקרנות ומסירות. כל אלה באו לידי ביטוי בפרשה שעליה אספר – ההעפלה אל פסגת החרמון,
בדצמבר 1945, בהיותו פלמ"חניק צעיר בן 19.
****
בקרב הנוער הארצישראלי בכלל, ובתנועת "המחנות העולים" בפרט,
הטיולים בארץ ישראל היו מרכיב משמעותי באורח החיים. מוכרים הסיפורים על ההעפלות
למצדה, על הקפת ים המלח ועוד. בני הנוער כבשו את ארץ ישראל ברגליהם, עם התרמילים
על שכמיהם. ובתנועת "המחנות העולים" לא הייתה הגדרת גבולות לארץ ישראל; "מן
הים עד המדבר", "כל מקום בו תדרוך כף רגליכם", ברוח משנתו של
טבנקין ורוח תנועת הקיבוץ המאוחד.
גולת הכותרת הייתה החרמון. החרמון היה יעד הדומה באטרקטיביות שלו לפטרה
שלאחר קום המדינה. הוא היה מעבר לגבול – לא בארץ ישראל המנדטורית, אלא תחת שלטון
המנדט הצרפתי, שבימי שלטון וישי היה פרו נאצי. כיבוש פסגת החרמון בהעפלה רגלית,
היה בעבור בני הארץ ככיבוש האוורסט – מחוז חפץ מספר 1 לנוער הנועז, ההרפתקני ואוהב
א"י.
לפני שנים אחדות סיפרתי בטור זה על הטיולים לחרמון, ברגל או על פרדות –
עוד בידי בני מושבות העליה הראשונה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, ובעיקר על
טיול של בני נוער ב-1919, בתקופת המאבק על עיצוב הגבול בין המנדט הבריטי על
א"י למנדט הצרפתי על סוריה, כשהתנועה הציונית נאבקה על צירוף הגולן, החרמון
ודרום לבנון לשטח המנדט הבריטי. היה זה טיול של 28 בני נוער עם מחנכם הנערץ, המורה
לתנ"ך והסופר זוטא. הנה קטע מתוך מאמרי:
"אי אפשר לראות בטיול זה טיול הרפתקאות ואהבת הנוף בלבד. היה זה
טיול פוליטי מובהק, בימי המאבק על קביעת הגבול בין המנדט הבריטי והצרפתי, כדי
לחזק את הזיקה הציונית לחרמון. המטיילים הגדירו את הטיול – 'כיבוש החרמון'.
זוטא כינה את המטיילים 'בני בניהם של כובשי כנען'. בהנפת הדגל
הציוני בראש החרמון ראה זוטא 'סוף מעשה, שבא בכוונה תחילה לפני העליה ובשעתה' וש'זו
הייתה המטרה העיקרית: לכבוש את החרמון'. הוא הדגיש את שירת 'התקווה' על 'החרמון
העברי'.
אם נראה תחילה לקורא, שהמטיילים הפריזו בערך עצמם ובערך המעשה,
בתיאוריהם הנראים היום קצת פתטיים, מתברר שאותו טיול עורר מהומה מדינית
ופוליטית לא קטנה. לאחר הטיול, עלה המוכתר שהדריך את המטיילים לשיא החרמון, עקר את
הדגל, שלף את הבקבוק עם המניפסט (שבו נכתב, בין השאר: 'על החרמון השב בהרים,
כבשנוהו בשלום ובמנוחה, מבלי שפוך טיפת דם, ונתקע עליו דגל עברי לאות כיבוש') ומסר
את הממצאים לאמיר פייסל, שישב באותם ימים בדמשק. הלה העבירם לצרפתים ונוצר משבר
דיפלומטי בצרפת ובבריטניה והנושא נדון בעיתונות הבריטית ואף בפרלמנט הבריטי. תושבי
היישוב היהודי בא"י, לעומת זאת, לא ידעו על כך דבר, כיוון שהשלטון הבריטי
הטיל צנזורה חמורה על פרסום הטיול והשערורייה סביבו, כנראה כדי לא לעודד את הנוער
לצאת לטיולים דומים. ואכן, ניסיונות נוספים הוכשלו בידי השלטונות".
היו טיולים שהצליחו, אך רוב הטיולים הסתבכו. ב-1942 קבוצת בוגרי
"המחנות העולים" נלכדה בידי ז'נדרמים צרפתי בהעפלתה לחרמון. בדרכם
למשטרת מרג' עיון ברחו הצעירים מידי שוביהם וחזרו לארץ.
****
סיכולם של הטיולים לחרמון, הביא להפסקת הטיולים הקבוצתיים, ושאב לחרמון
הרפתקנים בודדים. אחד מהם היה העיתונאי אליהו זהבי מקיבוץ חמדיה, שבראש השנה
תש"ו, 1945, טיפס לבדו על החרמון. אולם היה זה בקיץ היבש, לא היה שלג על
החרמון, והוא חזר מאוכזב ומתוסכל. הוא סיפר על כך לחברו יוסלה דרור.
כעבור שלושה חודשים, הפתיע אותו יוסלה בדיר של חמדיה, ורתם אותו להצטרף
לטיול – הפעם טיול חורפי. על הטיול הזה כתב זהבי ב"מעריב" כעבור 14
שנים, בעת שירותו של דרור כמפקד שייטת הצוללות.
חורף 1945-1946 היה חורף סוער מאוד. בחמדיה שבעמק בית שאן נמדדו עד
דצמבר 300 מ"מ גשם – כמות הגשמים השנתית הממוצעת. בחרמון השתוללו סופות שלג
כבדות.
השניים יצאו לטיול בחשאי. איש מלבדם לא ידע על כך. גם למחליפו של
זהבי בדיר, לא היה שמץ מושג על סיבת העדרו. השניים הצטיידו במזון, נסעו בטרמפים
לדפנה, ועם רדת החשיכה גנבו את הגבול והחלו להעפיל לחרמון בואדי עסאל. לאחר שבע
שעות הגיעו לכפר שיבע ועקפו אותו, כיוון שהייתה בו תחנת משטרה. הם חטפו תנומה קלה
והמשיכו ללכת, במטרה מוצהרת לצפות למחרת בבוקר בזריחה מפסגת החרמון.
לאחר הליכת בוקר של כשעה, הם הגיעו לאזור המושלג. הם רצו, צוהלים ונרגשים,
אל השלג, ויידו זה בזה כדורי שלג. מכאן ואילך החלו הקשיים. השלג היה עמוק וטובעני.
לעתים הוא הגיע עד למותניהם. ולאחר מספר שעות צעידה קשה, מזג האוויר השתנה והחלה
סופת שלג. הם הבינו שלוח הזמנים המקורי אינו ריאלי, אך יוסלה התעקש להתמיד במשימה.
וכך, במזג האוויר הזה, צעדו השניים ברגל שעות ארוכות, עד רדת החשיכה. הם עצרו
במקום, פרשו שמיכות ותפסו תנומה קלה, אך התעוררו במהרה כשהם מכוסים בשכבת שלג של
כ-20 ס"מ. הם לא ראו דבר ולא היה להם מושג היכן הם. הם החליטו לרדת מעט למקום
שלא יורד בו שלג, ולהמשיך למחרת. למזלם הם מצאו בקתה קטנה, ובה הלכו לישון. הם לא
הדליקו מדורה, כדי לא להתגלות. לפנות בוקר, יוסלה התעורר והעיר את חברו, כדי
להראות לו שהשלג פסק והשמים התבהרו.
הם קמו והמשיכו במסעם. הם העפילו בצלע הר תלול מאוד, כיוון שבשל
תלילותו הוא לא היה מכוסה בשלג. במשך שלוש שעות העפילו לכתף החרמון, לנקודה שבה
ראו את שיא החרמון – יעד טיולם, ואז התחדש השלג. הם המשיכו לצעוד בתוך סופת שלגים,
כאשר השלג דוקר ומצליף בפניהם. ההליכה הייתה קשה מאוד. ולאחר כל כמה עשרות צעדים
הם נפלו שדודים. בשלב מסוים זהבי התייאש ותבע להפסיק את הטיול ולחזור. כל
ניסיונותיו של יוסף דרור לשכנעו עלו בתוהו. בשלב מסוים החליט יוסלה בכעס להמשיך
לבדו. הוא התקדם עוד בהליכה בשלג, אך לאכזבתו הרבה, לא הצליח להמשיך עד שיא
החרמון, אף שהיה במרחק של כמה מאות מטרים ממנו. חששו הגדול היה, לאחר לקורס
הפלי"ם היוקרתי בקיסריה. "אל תמסור לאיש כי נכשלנו", אמר לחברו.
הם ירדו מאוכזבים, מתוסכלים ודוממים. למחרת הגיע דרור לקורס בקיסריה.
בין השניים נוצר נתק מוחלט, שלא אוחה עד פרסום הכתבה.
על אף האכזבה, הכתיר זהבי את הכתבה בכותרת "עלינו למרומי
החרמון!" ובצדק. אכן, הם העפילו למרומי החרמון, אף שלא צפו בזריחה משיא
החרמון.
הטריגר לכתבה היה הגעת הצוללת "תנין" לחיל הים, אירוע
שפרסם את שמו של סא"ל יוסף דרור. דומה שזהבי חש צורך עז לפרוק את הסיפור הזה,
שנצר בלבו במשך 14 שנים.
שיא החרמון – ברום 2,814 מ', נמצא בשלטון סוריה. בעת שחרור החרמון
במלחמת יום הכיפורים, הגיע צה"ל לשיא החרמון, אך נסוג ממנו כעבור 9 חודשים,
בהסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. הנקודה הגבוהה ביותר בחרמון שבידי ישראל היא ברום של
2,236 מ'.
יהי זכרו של יוסף "יוסלה" דרור ברוך!
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
