לזכר חמי, אריק
שליין, במלאת 7 שנים לפטירתו.
כאשר החל ההיסטוריון בועז נוימן ז"ל לנבור בכתבי החלוצים –
ביומניהם, במכתביהם, במאמריהם ובשיריהם, התחולל מהפך חד בהשקפת עולמו. המפגש הזה
עם החלוצים החזיר אותו בתשובה – מגישה אנטי ציונית ואנטי ישראלית, לאימוץ מחדש של
הציונות והזדהות עמה, עם מטרותיה, עם צדקתה ובעיקר עם חלוציה, מגשימיה.
נוימן חזר לציונות דרך האהבה. הוא התאהב בחלוצים, כשהכיר את תומתם
והתאהב באהבתם, אהבת המולדת היוקדת והכנה שפעמה בלבם והדריכה אותם.
לספרו, שבו תיעד את ממצאי מחקרו, העניק את השם "תשוקת החלוצים".
על הכריכה האחורית של הספר, הוא כתב: "החלוצים היו הראשונים שזיהו את הקיום
בארץ ישראל עם הקיום בכלל. להיות בארץ ישראל היה מבחינתם להיות לא רק במקום
קונקרטי מוגדר. להיות בארץ ישראל היה מבחינתם להיות".
ספרו של נוימן הוא מחקר של היסטוריון, אך אי אפשר שלא להבחין בכל דף
בספר, שאין זו רק סקירה מחקרית, אלא אהבה והערצה לגיבורי ספרו. ומה שבלט בעיניו
במיוחד, היה התשוקה, שלא בכדי מצאה את מקומה בשם הספר וכמעט בכל עמוד מעמודיו.
יחסם לארץ ישראל הייתה תשוקה ארוטית, למולדת, לאדמה, להתיישבות. בהגיעם לארץ
ישראל, הם חשו את תשוקת הראשוניות, של מי שבאים לארץ לא זרועה, לארץ לא בעולה,
לארץ בתולה, שהם יוצרים אותה מתן המסד.
כתב בועז נוימן: "בעיני עצמם לא הצטיירו החלוצים ככובשים. כמי
שעולים אל ארץ בלא איברים הם זיהו בכל פעולה שלהם מעשה של 'בניה', 'יצירה',
'גאולה'...". הוא ציטט את החלוץ מרדכי חדש: "היה איזה כיליון נפש, תשוקה
כמעט גופנית, לחיים ראשוניים, לקשיי התחלה, להרגשת כיבוש, לנעיצת מחרשה בקרקע
בתולה". והסופר יהודה יערי, איש העליה השלישית: "רק פעם אחת בחייו יכול
אדם להגיע בפעם הראשונה לארץ ישראל".
נוימן: "וכמובן אין לשכוח כי ארץ ישראל היא בסופו של דבר נקבה.
בתולה שהחלוצים מבתקים את בתוליה. אהובה שהם מבקשים להתחבב עליה ואף להינשא לה.
אמא אדמה שהם, כבניה, מבקשים לשוב אל חיקה". הנה, ציטוט נוסף של יהודה יערי,
מספרו "כאור יהל": עם צאת השמש מאחורי ההרים תקענו את סכין המחרשה
באדמה... כן, יש משהו גדול בפתוח אדמה במחרשה! אך יש משהו גדול שבעים ושבעה בפתוח
אדמה בתולה שלא עלתה עליה מחרשה במשך אלפי שנים! הרגשנו שהננו אוספים את חרפתה
העתיקה של אדמה זו, שהננו מארשים לנו בחרישה זו את שדות הבקעה". יעקב פת מעין
חי כתב במכתב להוריו בגולה: "היום כרתי ברית עם אדמתנו... בפעם הראשונה חרשתי
את אדמת ארץ ישראל. אין אושר כאושרי". ושמואל דיין, לאחר רצח משה ברסקי
בדגניה (שעל שמו נקרא בנו, משה דיין): "והקרקע חרבה, הקרקע צמאה לדם וזיעת
בנים! ... בדם וזיעה נרכך אותה, נרטיב אותה בטל עלומינו ותחדש את נעוריה ותזכור
אותנו. נחדש את זו הזבה חלב ודבש...".
וכך המשורר הדגול יצחק למדן, לימים חתן פרס ישראל:
אֲדָמָה!
רִנְנַת יֵינֵךְ בְּתּוֹך עוֹרְקַיִךְ רַק הִקְשַׁבְתִי –
אַךְ לֹא בָא אֶל פִּי...
וְלָמָּה לֹא שִׁכְּרַנִי יֵינֵךְ
עֲדֵי לֹא אוּכָל קוּם מִכְּרוֹעַ עַל יָדֵךְ?
לָמָּה לֹא חָלַצְתְּ שָׁדֵךְ לְפִי,
עֵת כִּכְלָבְלֵב [כך הניקוד במקור] רָךְ, עִיוֵּר
גִישַׁשְׁתִּי בְּרֹאשִׁי בֵין רְגָבַיִךְ
וּבְנַהַם צָמָא חִפַּשְׂתִּיהָ?
("גשר", תרפ"ד 1924)
ועוד ועוד, לאורך הספר, תיאורי תשוקה ארוטית של החלוצים השבים
למולדתם, אל אדמתה.
כך ניבא ישעיהו את שיבת ציון: "לֹא
יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא
חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ יְהוָה בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל.
כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה
יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ". תשוקת החלוצים, שבי
ציון.
****
בפרק הקודם, תיאר ישעיהו את הגאולה, באופן שבו גויים מבצעים את העבודה
הפיזית עבור היהודים. כל כך רחוק וכל כך זר מעולמם של החלוצים, כובשי העבודה
והאדמה.
אולם ישעיהו התעשת, ובפרק הזה הוא מתקן את דבריו. "נִשְׁבַּע יְהוָה בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ
עֻזּוֹ, אִם אֶתֵּן אֶת דְּגָנֵךְ עוֹד מַאֲכָל לְאֹיְבַיִךְ, וְאִם יִשְׁתּוּ בְנֵי
נֵכָר תִּירוֹשֵׁךְ, אֲשֶׁר יָגַעַתְּ בּוֹ. כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ, וְהִלְלוּ
אֶת יְהוָה, וּמְקַבְּצָיו יִשְׁתֻּהוּ בְּחַצְרוֹת קָדְשִׁי". לא בני נכר הם המאספים את הדגן והתירוש, אלא היהודים, גאולי ציון
וגואליה.
****
עד כמה נבואת ישעיהו הייתה משמעותית לחלוצים, שבי ציון בימינו, ניתן
להסיק מכך ששתי נקודות התיישבות קיבלו את השם חפציבה, המופיע בפרק זה.
"לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה,
וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ
בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ יְהוָה".
ב-1906 נרכשה אדמה ליד חדרה והוקמה בה חווה חקלאית. אולגה חנקין
העניקה לה, בהשראת הפסוק מישעיהו, את השם חפציבה. החווה התקיימה עד שנת 1929. היום
נמצא בה מוזיאון חברת החשמל.
חוות חפציבה הייתה חממה שהצמיחה גרעיני התיישבות שעלו לנקודות
התיישבות ברחבי הארץ. אחד הגרעינים הקים, אחרי שנתיים בחווה, את קיבוץ חפציבה בעמק
חרוד. מייסדי חפציבה, חלוצים מתנועת "בלאו-וייס" – "תכלת לבן"
מגרמניה ומצ'כוסלובקיה, עלו על הקרקע, למרגלות הגלבוע, ב-1922. הקיבוץ שהקימו,
נושא אף הוא את מסר נבואתו של ישעיהו, בשמו – חפציבה.
****
חפציבה בפרק שלנו אינה חווה חקלאית ולא קיבוץ. זהו שמה העתידי של
ירושלים, לאחר שתיגאל.
פרק סב ממוקד בירושלים. הוא נפתח בהתחייבות אישית של ישעיהו, במילותיו
היפות והמשכנעות כל כך: "לְמַעַן
צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ,
וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר".
דורות של יהודים הזדהו עם הפסוק הזה וציטטו אותו. הוא היווה השראה
למעשה הציוני וחזר על עצמו ברטוריקה הציונית לאורך שנות הציונות לפני הקמת המדינה,
אחרי הקמתה ועד היום. ראש הממשלה נתניהו סיים בו את נאומו בעצרת האו"ם לפני
שנתיים.
הפסוק הזה היווה השראה גם ליצירה האמנותית. כלת פרס ישראל לזמר העברי
לשנה זו, נורית הירש, הלחינה את הפסוק.
פסוק נוסף שהיווה השראה ליצירה הוא "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם הִפְקַדְתִּי
שֹׁמְרִים כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלַּיְלָה". בשירו של עקיבא נוף, "שישו את ירושלים", שרובו פסוקים מן
המקורות המבטאים את הכמיהה לירושלים, הפסוק הזה, בשינוי קל, במקום "ירושלים"
– "עיר דוד", הוא הפזמון.
דן אלמגור, בשירו "שומר החומות", מתאר את התפעמותו של חייל
השומר על ירושלים, ורואה עצמו כמגשים חזונו של ירושלים:
אני עומד על החומה
עומד בגשם לבדי וכל העיר העתיקה
מונחת לי על כף ידי. אני מביט בה מאוהב.
אני עולה לכאן תמיד סתם להביט
אבל עכשיו אני נמצא כאן בתפקיד.
כן, כן, מי חלם אז בכיתה
כשלמדנו לדקלם "עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלִַם
הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים"
שיום יגיע ואהיה אחד מהם.
קדם להם בכ-400 שנה ר' שלמה הלוי אלקבץ, שכתב בצפת את הפיוט "לכה
דודי", בו שזר פסוקים רבים מנבואות הגאולה של ישעיהו.
וְהָיוּ לִמְשִׁסָּה שׁאסָיִךְ
וְרָחֲקוּ כָּל מְבַלְּעָיִךְ
יָשִּׁישּׁ עָלַיִךְ אֱלהָיִךְ
כִּמְשּׁושּׁ חָתָן עַל כַּלָּה.
****
אחזור ל"תשוקת החלוצים".
בהצעת מחקר שהגשתי לא מכבר, דיברתי על תשוקת ההתיישבות. האקדם הנכבד
שהחזיר לי את ההצעה העיר ליד הביטוי הזה, שזהו ביטוי בלתי אקדמי. לא ויתרתי,
ובהצעה המתוקנת, שאושרה, הוספתי ליד הביטוי הזה הערת שוליים, ובה הפניה לספרו של
נוימן...
את הספר "תשוקת החלוצים" קראתי בשקיקה, בהתלהבות ובהזדהות.
הספר יצא ב-2009. באותה שנה נפטר חמי, אריק שליין, איש נהלל, לאחר שנפצע בתאונה
חקלאית, בגיל 80. כשקראתי את הספר, דמותו של אריק ניצבה לנגד עיניי.
במלאת שנה למותו, ספדתי לו, בשם המשפחה, באירוע לזכרו שנערך ב"פרלמנט
העמק". וכך אמרתי, בין השאר:
"קראתי לאחרונה את ספרו של ההיסטוריון
בועז נוימן 'תשוקת החלוצים'. בספר זה, מתאר נוימן את היחס של חלוצי העליה השניה והשלישית
לארץ ישראל, לאדמה, לעבודה, לחקלאות, תוך שהוא מרבה בציטוטים מיומנים, מכתבים ומאמרים
של החלוצים. הספר מתאר יחס של אהבת אין קץ ותשוקה, ממש תשוקה ארוטית.
כשקראתי את הספר, כל הזמן שמעתי באוזני
רוחי את קולו של אריק. הדברים שנכתבו ונאמרו בידי החלוצים הדהדו באוזניי בקולו של אריק.
הם כתבו את הדברים עוד בטרם אריק נולד. היום, לא שומעים דברים כאלה. אבל ככה אריק חשב,
ככה אריק דיבר, ככה אריק חלם, ככה אריק חי, עד יומו האחרון. והרי גם על אריק אמרו הכל,
עוד בחייו ואחרי מותו, שהיום אין מייצרים עוד אנשים כאלה.
החלוצים היו בני תשחורת רומנטיקנים, מלאי
מרץ והתלהבות, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם ואף פחות מכך. אצל אריק, הרומנטיקה, המרץ
וההתלהבות היו לחם חוק גם כשעבר את גיל השמונים. כי גם בגיל שמונים אריק לא הפסיק להיות
חלוץ.
ביום שבו נפצע אריק, הוקרן בטלוויזיה הסרט
'אדמה', שהוא היה אחד מגיבוריו. באחת השיחות עמו, השווה אריק את עבודת האדמה, את החריש
והזריעה והציפיה לקציר, להכנסת האישה להריון. אי אפשר היה שלא להתרשם מהאהבה הרבה,
שעה שאריק חפן אדמה בידיו וקרבה לפיו, או רכן אל האדמה והריח אותה".
לפני שלושה ימים עלינו על קברו של אריק, בגבעת שמרון, לציון שבע שנים
למותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
