הבלוג של אורי הייטנר

זו לא הפעם הראשונה ולא הפעם האחרונה שהתנ"ך עוסק באדום, ומציג את איבת הנצח בין עם ישראל ובינו.

ומה עם פיוס? אופציה כזו אינה מוזכרת.

דומני, שאיבת נצח היא פריבילגיה של חלשים. לא רק של חלשים – של תלושים וחסרי ריבונות. כאשר גורשו יהודי ספרד, החרים העם היהודי, החלש, התלוש והגולה,  את הספרדים במשך מאות שנים.

אולם אחרי השואה, הנוראה לאין ערוך מגירוש ספרד – חלפו שבע שנים בלבד עד שנחתם הסכם השילומים ומיד לאחריו תהליך ההתקרבות המהיר עד כינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לגרמניה, עשרים שנה אחרי השואה.

הצעדים הללו עוררו רגשות עזים של כאב וכעס, והרגשות הללו מובנים. אולם בראיה מפוכחת, המהלך הזה, שרק מנהיג חזק כבן גוריון יכול להוביל, היה מוצדק. שיקולים של מדינה ריבונית מחייבים ראיה רחבה ואחראית, שאינה מאפשרת "ברוגז" לנצח.

ההתרגשות הרבה בציבור הישראלי בביקור סאדאת, אחרי חמש מלחמות עם מצרים וארבע שנים בלבד לאחר מלחמת יום הכיפורים העקובה מדם, מעידה על חפץ השלום האמתי המפעם בנו, והנכונות להתפייס עם הגרועים והקשים שבאויבינו. כך היה גם בהסכם השלום עם ירדן. אם אי פעם יהיה שוב מנהיג ערבי החפץ באמת בשלום עם ישראל, למרות כל האכזבות, התגובה תהיה דומה. וטוב שכך.

הבעיה היא שלעתים אנו מאבדים את הראש בבולמוס של פיוס. אין צורך ללכת רחוק, אלא להתבונן בהסכם הפיוס עם טורקיה. על אף כל מעשיו ודיבוריו האנטי ישראליים והאנטישמים של ארדואן, אנו מוכנים ואף שמחים לפיוס אתו. אבל אין מקום לפיוס בכל מחיר, ואין מקום לפיוס המבוסס על השפלה ועל שקר. תשלום פיצויים בעשרות מיליונים למחבלים על הפיגוע התוקפני נגד ישראל שביצעו בשליחות ארדואן, זה צעד אחד רחוק מדי.

לא, איני מעוניין באיבת נצח עם טורקיה ברוח גישת התנ"ך לאדום. נהפוך הוא. אבל פיוס – לא בכל תנאי, לא בכל מחיר. כנראה שנכון היה להמתין עד אחרי תקופת ארדואן, ולהגיע לפיוס כן ואמתי.

* 929