הבלוג של אורי הייטנר

פרק א בספר ירמיהו, פרק החניכה של הנביא, שובץ בידי חז"ל כהפטרה של פרשת "שמות". בפרשת "שמות" מופיע סיפור החניכה של משה, גדול הנביאים. הבחירה הזאת, מציבה את ירמיהו, בעיני חז"ל, במעמד נבואי רם. אולי כראש וראשון לנביאים אחרונים, נביאי הכתב. סיבה אפשרית נוספת לחיבור, היא הדמיון בין סיפור החניכה של ירמיהו לסיפור החניכה של משה.

אנסה לעמוד על הדומה והשונה בין סיפורי החניכה.

סיפור החניכה של משה, מופיע לאחר תיאור עלילותיו החל כתינוק בתיבה, הכשרתו בארמון פרעה, שבו גדל בחממה הגדולה ביותר למנהיגות באותה תקופה, ובעיקר במעשים שעשה – נטרול המצרי שהכה עברי, ההפרדה בין שני העברים הנִצים וההגנה על בנות יתרו מפני הרועים, שהטרידו אותן והציקו להן. יתכן שנֵס המשִׁיָה מן היאור מעיד על בחירה מוקדמת של משה, אך היה עליו להוכיח את עצמו כאקטיביסט, רודף צדק, אמיץ ונחוש, בטרם נמצא ראוי להנהגה.

הסיפור של ירמיהו שונה לגמרי. "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ, וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ". הבחירה שלו לנביא הייתה מראש, עוד בהיותו בשא"ש (בבטן של אמא שלו).

והבדל נוסף – משה ממונה לנביא ומושיע לעם ישראל. "וְעַתָּה, לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה, וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".

השליחות של ירמיהו, לעומת זאת, היא אוניברסלית: "נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ". אך יש גם דמיון בין השניים, כיוון שהמשימה הראשונה של משה כנביא, אינה הנהגת עם ישראל, אלא שליחות אל פרעה, מלך מצרים, מנהיג מעצמת העל הגדולה בעולם.

התגובה של שני הנביאים דומה. שניהם מביעים התנגדות וטוענים לחוסר התאמה וכישרון לתפקיד. משה: "מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם? ... הֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ: לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה... לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי, גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ, כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי". ירמיהו: "אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַּבֵּר, כִּי נַעַר אָנֹכִי". כמשה, גם ירמיהו שולל את כישוריו הרטוריים, אם כי הוא מסביר זאת בגילו וחוסר ניסיונו. מתשובת אלוהים לירמיהו אנו למדים גם על מה שלא מובא ישירות מפיו של ירמיהו – גם הוא חשש שלא יאמינו לו.

בשני המקרים, אלוהים דוחה את ההתנגדות. למשה הוא אומר: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר? הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה". ולירמיהו: "אַל תֹּאמַר נַעַר אָנֹכִי, כִּי עַל כָּל אֲשֶׁר אֶשְׁלָחֲךָ תֵּלֵךְ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוְּךָ תְּדַבֵּר". אלוהים אינו מסתפק בדחיית ההתנגדות, אלא גם מעודד את הנביא ומנסה להרגיע את חששותיו. "וְעַתָּה, לֵךְ, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", הוא אומר למשה. ולירמיהו הוא אומר, מתוך הבנת חששו שאותו לא אמר בגלוי: "אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם, כִּי אִתְּךָ אֲנִי לְהַצִּלֶךָ".

בנוסף לדברי העידוד, נותן אלוהים לנביא אותות, סימן ועדות לשליחותם. האותות למשה נועדו גם לכך שיאמינו לו: היד המצורעת ונרפאת, מי היאור שיהפכו לדם. אצל ירמיהו האות הוא סמל שאלוהים נותן לנביא לתיאור משמעות שליחותו: "וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת יָדוֹ, וַיַּגַּע עַל פִּי, וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ. רְאֵה, הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס, לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ". 

למשה נותן אלוהים עזר כנגדו – את אחיו אהרון, שיש לו הכישורים להשלים את חסרונו של משה – כושר רטורי. "הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי, יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ, וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה - הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים".

ירמיהו אינו מקבל אהרון שיהיה אתו. יש לזכור, שבעוד תפקידו של משה הוא להנהיג את עם ישראל, בתקופת ירמיהו מלכו מלכים ישראל, ותפקידו היה הרשות הנבואית. אולי לכן אין הוא זקוק לשותף. אבל הוא מקבל רמז לאהרון. "וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: מָה אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ? וָאֹמַר: מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי: הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת, כִּי שֹׁקֵד אֲנִי עַל דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ".

מַקֵּל שָׁקֵד? נשמע מוכר. במדבר יז: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת, וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי, וַיֹּצֵא פֶרַח, וַיָּצֵץ צִיץ, וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים". ענף השקד שיצא ממטהו של אהרון, היה עדות לבחירתם של משה ואהרון בידי ה' להנהיג את ישראל. אלוהים מראה לירמיהו בעיני רוחו מַקֵּל שָׁקֵד, כאומר לו שהוא יהיה אתו כפי שהיה עם משה ואהרון.

****

"מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ", אומר אלוהים לירמיהו.

אובג'קשן! כתושב הצפון אני מתקומם ואיני מוכן לקבל את הדברים. רעה תפתח מהצפון? מצפון תפתח הטובה!

אוקיי, איך מגשרים על הדברים. "מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה", זו אזהרה. זה פוטנציאל. מצפון עלולה להיפתח הרעה, אם לא נדע לקדם פניה.

אלמלא חבריי ואני, תושבי הגולן, היינו ממלאים בחיינו כאן את שליחותנו הציונית – התיישבותית, היום דאעש היו שולטים בגולן ועל מי הכינרת (אלא אם כן צדיקי חיזבאללה היו גוברים עליהם). בזכות ישיבתנו כאן, הרעה הזאת נמנעת, ומצפון נפתח טובה לכל יושבי הארץ.

* 929