הבלוג של אורי הייטנר

ירדנו לאילת – אהוד אריאל, בנו של מאיר אריאל, עודד ישראל מנשרי המלווה אותנו בתיפוף על קחון ואני, להופיע בערב שלנו "מאיר לעולם כולו" – מסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו.

בעברנו ליד ירוחם, הבריק באהוד רעיון – אולי נפתח את המופע ב"בצהרי היום", שלא היה חלק מתכניתנו? נדלקנו על הרעיון, וכך היה.

ירדנו לירוחם לשתות פחית של צהריים

במרכז המסחרי המאובק.

התענוג מתחיל בהליכה איטית שקולה ומדודה

כמו טורבו מאופק.

השרירים החבוטים מהנסיעה הארוכה

משתחררים בתענוג בכל הגוף.

משתרגים ומתמתחים ונעשים קשוחים ברוח

שמצליף אבק וחום על הפרצוף.

וכל העניין

הוא לשתות משהו קר

בלב מדבר.

פתחנו עם השיר עוד בטרם הצגנו את עצמנו. כך אמרנו שלום לקהל. וכבר במילה הראשונה הקהל היה מחושמל.

****

בסוכות תשמ"ח (1987) יצא מאיר אריאל עם להקה שהקים לצורך העניין – "קאריזמא" למסע הופעות מקריית שמונה עד אילת, שנקרא "מסע הבחירות של מאיר אריאל", שאותו הוא תיעד בסרט בשם זה. השיר "בצהרי יום" הוא לחן של דיוויד ברוזה לקטע מתוך כתבה של מאיר אריאל ל"כותרת ראשית", שתיעדה את המסע. הרי אצל מאיר אריאל גם הפרוזה היא שירה...

בשיאו של השיר, עומדים מאיר וחבריו "נימה וחצי מהצל", ואז "איזו מקומית פתאום נועצת אף בשמש, ופה שבאוזנינו ממלל", ואומרת:

תראו תראו את ה"גארי קופרים" האלה

"קלינט איסטוודים" דמי קולו, "יענו" בזים לשרב.

הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם

מתרבות המערב.

האם באמת "איזו מקומית" אמרה את הדברים? ואם כן, האם כך היא ניסחה אותם? או שמא, מה שנראה לי יותר, זו דרכו של המשורר לבטא קול פנימי שבער בו, והגיע לשיאו במפגש המיוחד ב"מסע הבחירות".

כי מאיר אריאל באמת מחובר לתרבות המערב, בדרכו שלו, אך כל חייו ויצירתו הם חיפוש אחר קול ייחודי. ונדמה לי שמשהו בתוכו זועק לעצמו: "הגיע הזמן שתוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב". "שלכם", אתם. כלומר, מאיר אריאל הבין, ולשם כך המסע, את הצורך ב"אנחנו" הכולל גם את אותה "איזו מקומית" מירוחם, ולשם כך יש צורך לשנות את אופי הזיקה לתרבות המערב, שיש בה מן הדביקות והחנופה.

****

מאיר אריאל לא שר גרסאות כיסוי בהופעותיו. הוא שר רק שירים של עצמו, כולל שירים שכתב לאחרים, וגם כששר משירי בוב דילן, הוא שר את תרגומם לעברית, פרי עטו. יש רק יוצא מן הכלל אחד, גרסת כיסוי אחת שלו. מכל הזמר העברי, על כל סוגותיו ולכל תקופותיו, הוא בחר שיר אחד בלבד, את שירו של זוהר ארגוב "כבר חלפו השנים", למילותיו ולחנו של אביהו מדינה.

ומיני אז כבו עיניי.

כל עולמי חשך עליי,

כי לעגו לי ידידיי.

טוב לי מותי מחיי.

אנה אלך? אנה אברח?

איך אתנחם? איכה אשכח?

הוא לא שר את השיר כאלתור, כדרך אגב. הוא נפגש עם אביהו מדינה כדי שילמד אותו את השיר, ולאחר מכן עיבד אותו לגרסה משלו.

בערב מחווה לאביהו מדינה בפסטיבל ישראל 1993, הזמין מדינה לבמה את מאיר אריאל והם שרו יחד את "כבר עברו השנים" ולאחר מכן הצטרף אליהם חנן יובל בשירת "יעקב התמים" ("אל תירא, ישראל, אל תירא / כי גור אריה הלא אתה").

למה מכל השירים, בחר מאיר אריאל דווקא בשיר זה? מן הסתם, הוא אהב מאוד את מילות השיר ולחנו, אולי רצה להעניק מחווה של כבוד אחרון לזוהר ארגוב, אך אני רואה בכך גם בחירה של מוסיקה "כאפשרות של גשר". כהבנה שאי אפשר לבנות ישראליות, אם לשונה תהיה תקועה כה עמוק רק בתרבות המערב.

****

ישבנו, אלפים מאוהבי מאיר אריאל, ערימה של אלפי חבר'ה על הדשא המיתולוגי של קיבוץ משמרות, קיבוצו של מאיר אריאל, באחד מערבי השנה המסורתיים לזכרו של מאיר אריאל. ובין שלום חנוך ואריאל זילבר, אביב גפן ומוקי; כל אותם "מובנים מאליהם", הופיע ניסים גרמה.

ניסים גרמה הוא "מלך הקסטות". "אני דיכי פדיחה בר מזל / אוהב את החיים על פי חז"ל / אני מלך הבסטות על הכביש / מוכר מיני קסטות לכל איש / מוסיקה לכל נפש זה אני / ערבוב מערבי ים תיכוני... אני הוא מלך הקסטות מהתחנה המרכזית".

מוסיקה לכל נפש, זה לא מאיר אריאל. אבל ל"ערבוב מערבי ים תיכוני" הוא בהחלט חתר. הוא כתב והלחין לניסים גרמה את "ציונה" ושר אתו את השיר בדואט.

את השיר הזה שר במופע ניסים גרמה, הפעם, למרבה הצער, כבר לא בדואט. הופעתו הייתה מקסימה ומרגשת עד דמעות.

צמיד נחש עשוי מפליז

ועגילי דמעות טורקיז

שנעלמו לסבתא ליז.

איך את מועדת?

צעיף המשי של אחיך

לקחת לו גם את החתיך

וכל כולך מורגל תשליך,

או את חומדת.

איפה, איפה את ציונה?

מתי תרצי כבר את שלך?

החברוֹת שלך, ציונה,

יושבות ומקנאות רק בך.

מתי תרצי כבר את שלך?

מתי מתי תכירי בך?

****

"רישומי פחם" הוא, בעיניי, החשוב והטוב בתקליטיו של מאיר אריאל. תקליט זה, שבו עוסק מאיר אריאל בחוליי החברה המערבית והישראלית וגם בשאלות פילוסופיות תיאולוגיות על אפסות האדם מול האלוהים, איתני הטבע והממסד, נפתח בשיר "חיית הברזל". שיר זה הוא מדרש על חזון של הנביא דניאל. חיית הברזל היא חיה מפלצתית ואיומה שאותה פירשו חז"ל, אחרי החורבן, כנבואה על האימפריה הרומית. מאיר אריאל מצא שיש "הרבה מרומי היום", וקונן על הפטישיזם של הטכנולוגיה ותקשורת ההמונים, ובעיניים נבואיות תיאר במדויק את תרבות תכניות הריאליטי ואת מחיר תרבות הסמרטפונים, שנים לפני שהיו תכניות ריאליטי ולפני שמישהו חלם על סמרטפונים. כל שירי התקליט הם פירוט של החוליים המופיעים ב"חיית הברזל". אולם התקליט מסתיים בהאפי אנד, בשיר "פה גדול". השיר הוא עיבוד של מאיר אריאל לאגדת חז"ל על מותו של טיטוס. בתיאורו של טיטוס הוא שוזר רמזים למקבילות ב"חיית הברזל", ובכך הוא מבטא אמונה בניצחון הרוח על חיית הברזל. הרוח עליה הוא מדבר, היא רוח היהדות.

המהפך בתקליט מופיע כבר בשיר הלפני אחרון – "שיר התעסוקה". בשני שירים בתקליט עוסק אריאל בעבודה. "שיר המקצוע" מתאר אדם שהוא עבד למכונה, שמשמן אותה כפי שבשיר הראשון האדם משמן את חיית הברזל. כל חייו האיש מאבד את אישיותו בעבדות למכונה, עד שקורא לו אסון. הוא מפוטר. ומתברר שהדבר היחיד שהוא יודע לעשות, הוא לעבוד את המכונה. בלעדי העבדות הזאת, אין לו חיים. הדבר היחיד שאיום יותר מלחיות עם המכונה, הוא לחיות בלי המכונה. אין מוצא. איזו פסימיות ואומללות.

בעבודה לקינו, בעבודה נירפא, כתב מו"ר א.ד. גורדון. וכך גם מאיר אריאל. המהפך בתקליט הוא "שיר התעסוקה", שבו השחרור אף הוא נעשה באמצעות עבודה. הייחוד של העבודה בשיר התעסוקה, הוא שזו עבודה מתוך חירות, מתוך בחירה, מתוך אמונה באידיאל גדול המצדיק את המאמץ וממלא את העובד במוטיבציה להתאמץ ללא חשבון. העבודה הזו היא בניית המשכן. השיר שזור ביטויים מתוך הפרקים המתארים את בניין המשכן, את ההתנדבות והמוטיבציה של בני ישראל, עד שמשה עוצר בעדם, כי אין לו כבר צורך בכל כך הרבה התנדבות. מאיר אריאל מבקש:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר,

לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר...

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי.

לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא,

בבוקר בבוקר, ברצון הכי חפשי -

איש, אישה, נדבת לבם בפרץ הנפשי,

בבוקר בבוקר - החפץ הרגשי.

אולם אותה עבודת קודש אליה עורג מאיר אריאל אינה רק עבודת המשכן של אבותינו לפני 3,000 שנה, אלא גם מלאכת החלוציות של אבותינו הביולוגיים, בוני הארץ ומקימי המדינה. מיהם? כמובן, הוריו החלוצים, מייסדי הקיבוץ. אבל לא רק הם.

קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר, מבקש מאיר אריאל, אך הוא מבקש שיקחנו גם אל מעברת העולים, בשנות המדינה הראשונות.

במעברת העולים, שוכני האוהלים,

קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים...

ההתייחסות לעולים במעברות כחלוצים, בוני המדינה, שווי ערך לחלוצים שהקימו את הקיבוצים והמושבים, היא התייחסות חתרנית לרוח התקופה. הרי הם "הובאו", לא באו. לא, אומר מאיר אריאל. הם חלוצים. הם בונים ויוצרים, "ברצון הכי חופשי", וכשהוא רואה אותם, הוא רואה את מלאכת בניית המשכן.

לראות את בצלאל ואת אהליאב שוקלים

איך להוציא את המנורה - מקשה, והכלים

מבלוק זהב התכשיטים... שוקלים כל אונקיה

ואחר כך עושים מלאכה שלמה ונקיה

מבלוק זהב התכשיטים - שלמה ונקיה.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז

מכל המלאכות - האהבה, בהתרכז

מכל העברים כל הדברים, בהתחבר -

אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.

כל מרכז המעברה - מחנה זוהר.

אותה הרוח היהודית, אותה הרוח הישראלית שתנצח את "חיית הברזל", שואבת את כוחה מאבותינו במדבר ומאבותינו חלוצי הציונות. חלוצי הציונות הם מי שבאו מן המזרח ומן המערב, והביאו עמם את אוצרות התרבות של המזרח והמערב. המקורות המגוונים הללו הם בית היוצר הסנרגטי של בניין תרבות וחברה.   

****

במופע המקסים של שולי רנד בשירי מאיר אריאל, הוא שר בהדרן את "בצהרי יום". מה חש שולי רנד, ולמה הוא מתכוון, כאשר הוא שר "תוציאו את הלשון שלכם מתרבות המערב"? מהי תרבות המזרח שלו?

שולי רנד לבוש וחבוש כפי שהתלבשו והתחבשו יהודים בעיירה במזרח אירופה לפני 200 שנה. עולמו נע ונד מירושלים לברלסב ולאומן ובחזרה. הוא נטוע בעולם החסידי המזרח אירופי, אך הוא נטוע גם בתרבות הישראלית, ולא בכדי הוא שר מאיר אריאל, והוא נטוע היטב גם בתרבות המערב, הרי המופע שלו הוא מופע רוק לכל דבר. הוא, וששת נגניו החילונים, והמפיק המוסיקלי אסף תלמודי שבין מפעלותיו היפים גם אירועים של החייאת שירת ספרד – הם הסינתזה הראויה של התרבות הישראלית.

****

שלמה בר ולהקת "הברירה הטבעית" הם הסוכנים הראשיים, זה ארבעה עשורים, של בשורת התרבות הישראלית המבוססת על הסינתזה הזאת בין התרבויות והמוצאים. מאיר אריאל כתב להם את מלות השיר "ארצי לגואל".

הוי חולמת, הוי מיוחמת,

הוי, ארצי לגואל.

הוי נרדמת, הוי לבכי השואל.

הם אונסים אותה כל בוקר,

ערב וצהריים,

משחקים עליה פוקר,

פוקר המספריים,

ובלילה משמיעים הם יללה

על צער גורלה.

קוראים בקול גדול

עד הוא נשמע כצחוק

המהדהד רחוק.

הוי, יש עבד, תחתיו עוד עבד.

הוי, עליו משרת.

הוי, שפחה יש.

הוי על מה לשחֵת.

באחת מהופעות הלהקה, הזמין שלמה בר, מלחין השיר, את מאיר אריאל לבמה, וביקש שיצטרף אליהם לשירה.

כשהם סיימו לשיר, אמר מאיר אריאל: "זאת הברירה הכי טבעית!"

****

בימים אלה אנו מציינים 17 שנים לפטירתו של מאיר אריאל. בקרוב תצא הביוגרפיה שלו, מאת פרופ' נסים קלדרון ופרופ' עודד זהבי. ההשראה למאמר זה היא הרצאה של קלדרון, בכנס "מי אני? שיר ישראלי".

* "שישי בגולן"