הבלוג של אורי הייטנר

בפרק הקודם אומר הנביא: "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ". בדיוק אותו פסוק מופיע גם בספר תהילים. העובדה שאותו פסוק מופיע בשני מקומות, נותנת לו תוקף מיוחד. כנראה שהוא מצביע על בעיית אמת, בעיה כרונית; בעיה של חוסר נכונות ואומץ להישיר מבט למציאות, לראות נכוחה את העובדות, להאזין באמת ובתמים לקולות. קל יותר, הרבה יותר, לברוח לאזור הנוחות של משאלות הלב והאשליות.

התופעה הזאת היא כר לצמיחתם של נביאי שקר, האומרים לעם מה שנוח לו לשמוע. "הַנְּבִאִים נִבְּאוּ בַשֶּׁקֶר, וְהַכֹּהֲנִים יִרְדּוּ עַל יְדֵיהֶם, וְעַמִּי אָהֲבוּ כֵן, וּמַה תַּעֲשׂוּ לְאַחֲרִיתָהּ?" וכי עם ישראל לא הלך בהמוניו אחרי משיח השקר שבתי צבי, שבישר בשורת גאולה, אף שהייתה זו גאולת שווא?

וכי בימינו התופעה הזאת אינה קיימת? קיימת גם קיימת. כאילו על ימינו אמר הנביא: "וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה, לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם. וְאֵין שָׁלוֹם!" גם הפסוק הזה מופיע פעם נוספת, בנבואתו של יחזקאל, כיוון שגם התופעה הזאת, שהיא תולדה טבעית של "עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ, אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ", היא תופעה מושרשת בתוכנו. אנו עם שוחר שלום, כמה לשלום, עורג לשלום, ולעתים התשוקה לשלום מעוורת את עינינו ואוטמת את אוזנינו, "האור שבלבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

אל תתפתו אחרי נביאי השקר, העוצמים את עיניהם, האוטמים את אוזניהם, העוצמים את עיניכם ואוטמים את אוזניכם ומוכרים לכם סיפור נעים ונוח על שלום עכשיו; שלום, אך שווא. שָׁלוֹם שָׁלוֹם. וְאֵין שָׁלוֹם.

****

כולם מדברים על שלום, אף אחד לא מדבר על צדק.

כי אין שלום בלי צדק.

מול נביאי השקר המוכרים לעם מקסם שווא של שָׁלוֹם שָׁלוֹם, ניצב ירמיהו ומנסה לשקף לעם את העוולות החברתיות בתוכם. במקום מקסמי השווא, טוב שיתמודדו עם הבעיות החברתיות שבתוכם, כי ללא שלום פנימי, לא יהיה גם שלום חיצוני. ולא יהיה שלום פנימי, בחברה המבוססת על אגואיזם, רדיפת בצע והעדר סולידריות חברתית. 

לא רק שלום לא יהיה בחברה כזאת, גם לא ניצחון. חברה רקובה מן היסוד, לא תוכל לעמוד במלחמה ובמצור והיא תינגף בפני אויביה. האשליה העצמית כפולה – אשליית השלום ואשליית הניצחון. הנביא מנסה להסביר לעם, שאין שלום באופק אלא מלחמה, ובמלחמה יהודה תובס, בשל המצב החברתי שבתוכה. ירושלים לא תוכל להחזיק מעמד כי כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ. היא לא תעמוד במלחמה כי "הֵקֵרָה רָעָתָהּ חָמָס, וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ".

אבל עם ישראל אינו מקשיב לאזהרות. הוא מעדיף את נביאי השקר, את מקסמי השווא, את שָׁלוֹם שָׁלוֹם אך שווא. ונביא האמת אינו מצליח לחדור את סרבנות ההתפכחות שלהם. "עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ? הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב. הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה, לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ".

הם מאמינים שבהיותם "שומרי מצוות", כלומר מבצעים את המצוות הפולחניות, יש להם חסינות. אבל לאלוהים אין חפץ באותן מצוות. "לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה, מִשְּׁבָא תָבוֹא, וְקָנֶה הַטּוֹב -מֵאֶרֶץ מֶרְחָק? עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן, וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי!" אין כל ערך לפולחן הדתי, בחברה שאינה מוסרית, המבוססת על רדיפת בצע ועל תרבות שקר. "מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר". התורה שישראל נדרש לשמור, אינה עולות וזבחים, כי אם ערבות הדדית, צדק, צדקה, אמת ויושר. וכאשר אלה אינם מקוימים, התורה אינה מקוימת, גם אם כל הפולחן מתנהל כסדרו. "כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי, וַיִּמְאֲסוּ בָהּ".

האופק שמתאר ירמיהו איום ונורא. לא שלום, אלא מלחמה. לא ניצחון, אלא תבוסה. תבוסה שבה יאבד עם ישראל את כל נכסיו, שיפלו כפרי בשל לידי האויב. "וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים, שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו".

****

מעניין שדווקא מן הפרק הקשה הזה, שאבה רחל המשוררת השראה לאחד משיריה המקסימים, "שי".

זהו שיר מקסים – לא רק תוכן השיר, אלא בראש ובראשונה השפה, שלא הייתה שפת אמה של המשוררת. למשל, השורה הנפלאה: "שֶׁקְדִים הַזַּעַם / לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי". שהרוח המזרחית, רוח הקדים, ובסמיכות – קְדִים הַזַּעַם, כלומר הסופה המזרחית של הזעם, השרקיה השורפת, לא שדף עוד בי; כלומר לא כילה את בשרי, לא הפך אותי לשדופה, או סביר יותר – לא הפך אותי לשדופה ברוחי. או מילות הפתיחה: "אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ" – המתכתב עם הפסוק מירמיהו, מן הפרק שלנו: "כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת: עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל. הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת". העוללות הם הענבים שנשארו על הגפן אחרי הבציר. אעולל כגפן – אשאיר עוללות כמו הגפן. אך עוללות הן גם מתנות עניים, לפי ספר "ויקרא". רחל עושה שימוש בשני הפירושים הללו. היא מגישה לאהובה, לו היא כותבת את השיר מנחה, שי, שהנו שי של עניים. אולם השי הזה הוא מזמרת לבה – עוד  צירוף דו משמעי: זמרה במובן של "מיטב הפרי", כלומר המנחה הזאת היא מנחה של עניים, אבל היא ממבחר הפרי של לבבי. וגם זמרה במובן של זמר, שיר, כלומר מבחר הפרי של לבה הוא השירים שכתבה.

ומהי זמרת לבה של המשוררת, בה היא מרפדת את הטנא? זיכרונות כינרת; הזיכרונות מהתקופה היפה של חייה, בנופי הכנרת והגולן. רחל כותבת את השיר שנה לפני מותה. היא מודעת למצבה, ומנחת הפרידה שלה היא זיכרונות הכינרת, המתוארים לאורך יום אחד, שעולים בו נופי הבוקר הוורוד, הצהרים הזהובים ולילך הערב. ובלילה – השתקפות הסהר על חלקת המים, בצבע אדום כשְׁנִי תולעת בו היא תקשור את הטנא. הטנא הוא הסל שבו הגישו החקלאים את ביכורי קציר החטים לבית המקדש. השָׁנִי הוא הצבע האדום שממנו ארגו את בגדי הכוהנים בבית המקדש. הדימויים הללו מבטאים את הקדוּשה בה התייחסה לשי הזה – מתנת פרידה מהחיים, מתנת פרידה מאהוב.

אולם למודת אכזבות, היא אינה בטוחה שהוא ישמח לשי. "התשמח לשי?" היא מסיימת את השיר בשאלה.

אֲעוֹלֵל כַּגֶּפֶן

שְׁאֵרִית הָרַחַשׁ

וְאֶשְׁלַח מִנְחָה לָךְ

מִזִּמְרַת לִבִּי.

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב

לֹא עָקְרָה מִשּׁוֹרֶשׁ

שֶׁקְדִים הַזַּעַם

לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

אֲרַפֵּד הַטֶּנֶא

זִכְרוֹנוֹת כִּנֶּרֶת

וֶרֶד שְׁמֵי הַבּוֹקֶר

בֵּין עֲצֵי הַגָּן.

זְהַב הַצָּהֳרַיִם

בְּמֶרְחָב רוֹגֵעַ

וְלִילַךְ הָעֶרֶב

עַל הָרֵי גּוֹלָן.

זֵכֶר לֵיל הַסַּהַר

עַל חֶלְקַת הַמַּיִם

זוֹ תְּרוּעַת הָאֹשֶׁר

בַּעֲלוֹת יָמַי.

כְּבִשְׁנִי תוֹלַעַת

בָּהּ אֶקְשׁוֹר הַטֶּנֶא

וְאֶשְׁלַח אֵלֶיךָ.

הֲתִשְׂמַח לַשַׁי?

* 929