הבלוג של אורי הייטנר

* דבר אחר – אורי משגב פרסם מאמר ב"הארץ" הקורא להתנתק מיהדות התפוצות. אין לנו צורך בעליה שלהם, אל לנו להשקיע בהם אגורה ואל להם להביע דעה בעניינינו. בין השאר הוא התחרע בתכנית "תגלית": "השיירות הקולניות של בני נוער עתירי הורמונים מלונג איילנד ובואנוס איירס, שעוברות מדי שבוע תחת חלון ביתי ביפו במסגרת פרויקט 'תגלית', מעלות בי גיחוך. באנגלית, אגב, הפרויקט הזה נקרא 'Birth right' — זכות מולדת. אלא שליהודי אמריקה הצפונית והדרומית אין כאן שום זכות, ודאי לא מולדת. הזכות על המקום הזה מוקנית רק למי שחי כאן, יהודי או ערבי".

היוזם והדוחף לתכנית הנפלאה "תגלית" היה יוסי ביילין. עד היום הוא גאה בה מאוד, מרבה לכתוב עליה ולפני שנים אחדות כתב ספר בו תיאר את היוזמה. לטעמי, לא זו בלבד שזה המעשה הטוב, המועיל והחשוב ביותר שעשה ביילין, אלא שהוא מכפר על כל שגיאותיו ונזקיו.

המחלוקת בין ביילין למשגב מבטאת את ההבדל המהותי, העקרוני, בין השמאל הציוני והפוסט ציוני. עם כל המחלוקות שלי עם ביילין, והן מחלוקות עמוקות – יש לנו מצע בסיסי משותף. יש בינינו שפה משותפת, כי אנו חולקים חזון משותף, החזון הציוני, גם אם עמדותינו לגבי גבולות העתיד של המדינה שונות וגם אם הערכות המצב שלנו לגבי המציאות המזרח תיכונית מנוגדות, ולא נדמה שהפער הזה עומד להימחק. אולם אני מכבד אותו כציוני וכפטריוט אמתי. פטריוט שטועה.

ואילו אורי משגב הוא דבר אחר.

* מהותה של מדינת ישראל - מדינת ישראל אינה סתם מדינה שתפקידה לספק שרות ללקוחותיה / אזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה שיש לה ייעוד, יש לה חזון. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי. היא מדינת העם היהודי כולו. היא מדינתם של היהודים בכל מקום בעולם, בין אם הם פרו ציונים, בין אם הם לא ציונים, בין אם הם אדישים לציונות ובין אם הם אנטי ציונים. היא מדינתם של היהודים הרפורמים, האורתודוכסיים, הקונסרבטיביים, החילונים והבלתי מאורגנים. היא מדינתו של סבא שלי שכבר מת ושל הנכד שלי שטרם נולד. זו מדינה שתפקידה לממש את זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל ואת זכותו הטבעית של העם היהודי לריבונות במולדתו.

ככזאת, יש למדינה שליחות כלפי יהדות הגולה – לחזק את יהדותם, את זהותם היהודית, את זיקתם לתרבות היהודית, לשפה העברית וגולת הכותרת – לממש את יהדותם בעליה למולדתם וקבלת אזרחות במדינתם הלאומית.

כותרת מאמרו של משגב היא "אין לי כסף ליהדות התפוצות". אין זו אמירה כלכלית של משגב לפיה אין לו כסף, אלא זו אמירה אידיאולוגית, על פיה הכסף שיש לו אינו מיועד ליהדות התפוצות.

בעיניי, כל תקציב מדינת ישראל מיועד לעם היהודי כולו. הפיכת המדינה לטובה יותר, לחזקה ובטוחה יותר, לצודקת יותר, אינה משימה רק לאזרחיה ביום נתון, אלא למען כל יהדות העולם; הן כדי לעודד עליה, הן כדי להביא להזדהות העם היהודי עם מדינת ישראל. בעיני, פיתוח הגליל והנגב, למשל, נועד בין השאר כדי להיות יעד להתיישבות של המוני יהודים שיעלו לארץ. על המדינה להשקיע תקציבים בחיזוק זהותם היהודית של היהודים בגולה וזיקתם לישראל.

בימים האחרונים, התפרסמה סדרת כתבות ב"הארץ", על פיה משרד התפוצות מעביר את כל התקציב הייעודי ליהדות ארה"ב אך ורק למיעוט האורתודוכסי הקטן, המונה כעשירית מיהדות ארה"ב.

כיוון שהכתבות הן של אור קשתי, שאני מכיר היטב את המניפולציות שלו, כמו ציד המכשפות המקארתיסטי שניהל נגד ד"ר צבי צמרת כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך ומסעות הצלב שלו נגד כל מרכיב של ציונות ויהדות במערכת החינוך ובעיקר בלימודי האזרחות, אני מתייחס מראש לכל מידע שהוא מספק כאל שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

אולם בלי קשר לכתבות, אומר את דעתי העקרונית: ההשקעה ביהדות ארה"ב צריכה להיות בכל יהדות ארה"ב, על כל זרמיה וגווניה. כל מדיניות אחרת – שגויה וראויה לשינוי ותיקון.

* גרינפילד על המוקד - בשבועות האחרונים מנהלת צביה גרינפילד, פעילת השמאל ולשעבר ח"כית מטעם מרצ, מלחמת מאסף הרואית, מעל דפי "הארץ", על דרכו של השמאל הציוני, נגד מגמות ההידרדרות לתהום השמאל הרדיקלי האנטי ציוני. אגב, היא לא בודדה. השבוע, למשל, כתב ברוח זו השר לשעבר עוזי ברעם, שאף תקף ישירות את "הארץ", את כותביו הבולטים ובראשם גדעון לוי ואת מאמרי המערכת של העיתון, המבטאים גישה אנטי ציונית, ועל כך חטף על הראש בפשקוויל ארסי במיוחד של המו"ל עמוס שוקן.

בגיליון שבת של "הארץ", תקף בחריפות את גרינפילד בנו של עמוס שוקן, רוני שוקן. רוני שוקן נופל אפילו מאביו (!) ומאיץ את ירידת הדורות במשפחת שוקן. מה שהקפיץ אותו, הוא מאמר של גרינפילד שבו היא העזה לטעון שאין סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית (מאמר שהיה תגובה למאמר קודם של רוני שוקן, שהוא עצמו היה מאמר תגובה למאמר קודם של גרינפילד). במאמר, שהוא כְּתב אשמה רווי שנאה יוקדת ועיוורת למדינת ישראל, הגדיר ר' שוקן את השקפתה של גרינפילד כ"תפישה של עליונות יהודית" ו"דה לגיטימציה של השמאל הדמוקרטי". במאמר הבא היא כבר תזכיר לו תהליכים בגרמניה לפני...

גרינפילד חווה כעת את מה שחווים הנשיא ריבלין, משה יעלון ובני בגין מימין – את נחת זרועה של האינקוויזיציה כלפי מי שיוצא נגד "המחנה" וסוטה מן הקו שקיצוניו מנסים להכתיב לו. כך חשה רק לאחרונה יולי תמיר, שכשרת החינוך הייתה ז'דנוביסטית לא קטנה ולאורך שנים היא אחת הדוברות הבולטות של אינקוויזיציית השמאל, אך כאשר צעד אחד שעשתה כמנהלת שנקר היה לצנינים בעיני האינקוויזיציה, היא הועלתה על המוקד. ועכשיו גרינפילד.

* אינם שמאל כלל – מי שיצאו להגנתה של גרינפילד מפני האינקוויזיציה הרודפת אותה, במאמר מעניין ב"הארץ", שהוקדש לזכרו של מנחם ברינקנר ז"ל, היו דוד אוחנה ולירן גורדון. הם השוו את השמאל הרדיקלי האנטי ציוני להרסנות של הניהיליזם הפרנקיסטי. ציטוטים נבחרים: "החלוקה בין שמאל ציוני לשמאל רדיקלי היא עקרונית. השימוש במושג 'שמאל' אצל אותם רדיקלים - שאינם שמאל כלל - מסב נזק רב, מכיוון שהוא גורם לעמימות בהבחנה העקרונית שיש לעשות בין ציוני לאנטי-ציוני... השמאל האנטי-ציוני מבקש לקעקע לחלוטין את הלגיטימציה של המולדת היהודית באמצעות הפרכת קיומו ההיסטורי של העם היהודי. הערעור שלו על זכות הקיום של העם היהודי במולדתו הוא עקרוני, לא מדובר כאן בביקורת על צעד כזה או אחר. וגם אין זו ביקורת על המדינה היהודית, אלא שלילה טוטלית, פרנקיסטית, של עצם הלאום היהודי".

אכן, הם אינם שמאל כלל.

* חופש הביטוי או שטיפת מוח - מתי הבעת עמדה פוליטית של מורה בכיתה, היא מימוש חופש הביטוי וזכויות האזרח של המורה, ומתי זו שטיפת מוח וניצול סמכותו וכוחו של המורה על קהל שבוי? בדרך כלל ההגדרה הראשונה היא כאשר המורה מביע את העמדות שלנו וההגדרה השניה היא כאשר המורה מביע עמדות שאנו מתנגדים להן. לכן, איני מתרשם מן הכתבה המתבכיינת ב"הארץ" על סתימת הפיות, כביכול, של המורים לאזרחות. הרי המזדהים עם המסר היו הראשונים לקפוץ כאשר המורים של ילדיהם היו משמיעים באוזניהם עמדות שאותן הם היו מתייגים כ"לאומניות".

אז קודם כל, תרגיעו. די עם מסע ההיסטריה. באופן כללי, מן הראוי שמורים יצניעו את השקפותיהם האישיות, ויחנכו על פי אמות מידה ממלכתיות, ציוניות ודמוקרטיות, ברוח מגילת העצמאות.

* יסוריו של רוגל אלפר – רוגל אלפר סובל בימים האחרונים סבל בל יתואר. מילא, העובדה שהמדינה השנואה עליו, הנתעבת בעיניו, זכתה במדליות. אבל חמור יותר, הזכיה הביאה גם לשמחה בקרב הישראלים, וזה כבר בלתי נסבל. ידוע שאלפר שונא ישראלים. יותר מכל, הוא שונא משפחות ישראליות שכולות, ולכן תחביבו העיקרי הוא להתעלל במשפחות שכולות, לבוז להן, לשמוח לאידן. השבוע למדנו שיותר מכל הוא מתעב ישראלים שמחים. זה עושה לו רע. הוא מתחרפן מזה.

ייסורי התופת שלו, למראה הצלחות הישראלים, הניבו בימים האחרונים לא פחות מחמישה פשקיוולי שנאה לישראלים על הזכיה במדליות. לצד הניסיון הפאתטי להוכיח כמה מדובר בענף ספורט שולי, לא חשוב, שאין כל הצדקה לשמוח עליו ועד כמה בעצם ישראל עלובה באולימפיאדה, הוא משפריץ, כהרגלו, את ארסנל הארס בכל גילוי של פטריוטיות, של ישראלים האוהדים את נציגיהם, או חלילה של ישראלים הנרגשים לראות את דגלם מתנוסס אל על.

היתה רק ישראלית אחת שאליה התייחס אלפר באהדה והערכה – אליס שלזינגר. העובדה שהיא ישראלית שהתחרתה תחת דגל של מדינה אחרת, היא הגשמת חזונו הקוסמופוליטי. הוא הקדיש מאמר אהדה לשלזינגר, שכולו התמקד בעצם בחירתה להפנות עורף לישראליות. לשאר הספורטאים, ובראשם ג'רבי וששון, הוא מתייחס בבוז ושנאה, כיוון שהם לא התייחסו לניצחונם כהישג אישי בלבד, אלא כהישג לאומי. ואת זה מוחו המעוות אינו מסוגל לקלוט.

הנה, דוגמית מהפשקוויל האחרון (לעת עתה) בנדון, המתייחס לישראלים שהקבילו את פני המנצחים בנתב"ג: "כאלף איש באו לקבל את פניהם. לא כי הם שוחרי ג'ודו וביקשו להביע הערכה מקצועית להישגים הספורטיביים הנאים של השניים. אלא כי הם כבר נגועים בווירוס הפשיזם. מניעיהם לאומניים בלבד... כאלה הם, הפשיסטים המתחילים. בהמיים, תוקפניים, רומסניים, חסרי כבוד ונימוס כלפי הזולת, פרועים, מתנהגים כאספסוף. אפילו בבואם לחגוג איזו אחווה גדולה של הישות המיסטית המכונה 'עם ישראל'". וואלה. הם מזכירים לו תהליכים וגו'.

* צביעות אירופית - ה"בורקיני", בגד הים המכסה את כל גופה של האישה; גרסת בגד הים של הלבוש האיסלמיסטי בורקה, מייצג עולם אמונות, מושגים וערכים נתעב בעיניי. ואף על פי כן, אני מתנגד למסע הצלב באירופה נגד הבורקיני, ובמיוחד להוצאתו אל מחוץ לחוק בחופי אירופה. המסע הזה מנוגד לתפיסתי הליברלית, בדבר זכויות הפרט. מבחנה של ההשקפה הליברלית אינה בקבלת הדומה לנו, אלא בסובלנות כלפי השונה מאתנו. כפיית קוד לבוש על אישה בשם זכויות האישה, היא אבסורד.

במקום לרדוף מוסלמיות על לבושן, מוטב שאירופה תילחם בהסתה במסגדים לטרור. ובעיקר, מן הראוי שאירופה תתמוך במלחמתה של ישראל בטרור האיסלמיסטי, ולא תגן על הטרור ועל ההסתה המחוללת אותו, בשם "זכויות האדם".

* היסטרית המזון – מה עומד מאחורי היסטרית המזון? ההיסטריה מוכרת עיתונים.

* וידוי – אני שייך למיעוט הנרדף של הורים האוהבים את החופש הגדול יותר מאשר את שנת הלימודים.

* שירים עד כאן – בהגיע המלחין הדגול נחום נחצ'ה היימן, מעמודי התווך של הזמר העברי, חתן פרס ישראל - לגבורות, הקדשתי לכבודו את פינתי השבועית ברדיו "אורנים" והשמעתי אותו, בשירו היחיד שגם את מילותיו כתב, "אני ממשיך לשיר". נחצ'ה המשיך לשיר עוד שנתיים. עם מותו, אקדיש בשבוע הבא את פינתי לזכרו, ואשמיע את להקת "חופים" בשיר "שירים עד כאן".

            * ביד הלשון

בית אלעזרי – האירוע שבו נאלץ נהג משאית להגן על חייו ולירות לעבר פושעים ששדדו את משאיתו ולפגוע בו, העלה על סדר היום הציבורי את בעיית חוסר הביטחון המשווע בהתיישבות החקלאית בישראל, וגם את קיומו של מושב בית אלעזרי.

מהו מקור שמו של המושב, שנמצא בקרבת גדרה? מיהו אלעזרי?

המושב מנציח את שמו של יצחק אלעזרי-ווֹלקני (וילקַנְסקי) (1880-1955), איש העלייה השנייה, מנהיג ציוני, אגרונום, בוטניקאי, סופר ועיתונאי, חלוץ המחקר החקלאי בארץ, מייסד מכון המחקר החקלאי בישראל הקרוי על שמו – מכון וולקני ומהוגי רעיון מושב העובדים.

מלכתחילה נועד המושב, שעלה לקרקע ב-1949 להיקרא ערוגות, אולם שם זה ניתן לבסוף ליישוב אחר. זמן מה נקרא היישוב עקיר החדשה, כיוון שנקודתו הזמנית הייתה בכפר הערבי עאקיר, ששרידיו נמצאים היום בתחום קריית עקרון.

* ברוך תירוש בתגובתו התבלבל בין "בית המכס העליון", כפי שהוא נקרא היום, שאכן היה בית מכס, לבין "בית המכס התחתון", שלא היה בית מכס.

* "חדשות בן עזר"