כאשר הגיע הרץ לבשר לאמו של המלך שאול על נפילת בנה, בשירו של אלתרמן "הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ", היא זוקפת ראש ואומרת:
אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם
אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס,
אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם,
אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס.
אֶת הַמֶּלֶךְ פָּקַד הַדִּין,
אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת,
כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין
אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת.
כֹּה דִּבְּרָה וְקוֹלָהּ הִרְעִיד.
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד,
וַיְהִי כֵן. וַיִּשְׁמַע דָּוִד.
המסר של אלתרמן, אותו הוא משמיע דרך פיה של האם, כמחוות הצדעה והוקרה
לגבורת האימהות בדורו (רק אתמול צפיתי בסרט "תיק שמחוני" בערוץ הראשון.
יהודית שמחונית, אמו של מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני שנפל מיד לאחר מלחמת סיני,
צוטטה: "אם לבכות, אז לבכות בלילה, כשאף אחד
לא רואה. אני הייתי יחידה? כמה אימהות שכלו? אנחנו כולנו נשקע בפינה, מה יהיה מהחיים
האלה? אז אני אומרת לך, אחריות"), הוא המסר לפיו
תבוסה בקרב אינה בהכרח תבוסה במערכה. אם הלוחמים גילו דבקות במשימה, חתירה למגע,
גבורה, נחישות והקרבה ובעיקר – אם המנהיגים נתנו דוגמה אישית בכל אותם ערכי לחימה;
מורשתם ניצחה, וממשיכיהם ינצחו במערכה. שאול האיש מת, ויקם דוד. כיוון שהעם הובס
במלחמה עיקשת על אדמתו, שבע הוא יקום.
קינת דוד על שאול, נושאת עד ימינו את בשורת הגבורה, והשראתה מעניקה
חיות וכוח לעם, שנאלץ להמשיך ולהילחם על קיומו, על ארצו ועל מדינתו.
אלתרמן לא יכול לכתוב שיר כזה על צדקיהו. צדקיהו לא לחם. צדקיהו ברח.
הוא ברח ללא קרב. הוא ברח ברגע שהאויב הבבלי פרץ את החומות (אגב, על פי גרסת הפרק,
לא בי"ז בתמוז, כי אם בט' בתמוז). הוא הפקיר את עמו וברח בנתיב מילוט שהכין
לעצמו מראש; לו ולמקורביו. כבר בפרקים הקודמים התגלה לעינינו צדקיהו כמנהיג הססן,
זגזגן, פועל על פי העצה האחרונה ששמע, מתקשה להטיל מרות על שריו. אולם בהתנהגותו
בשעת המבחן העליון, הוא התגלה כאפס במנהיגות. הוא המלך הברחן.
וַיָּבֹאוּ כֹּל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל,
וַיֵּשְׁבוּ בְּשַׁעַר הַתָּוֶךְ ... וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ, מֶלֶךְ
יְהוּדָה, וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, וַיִּבְרְחוּ, וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר,
דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ, בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם, וַיֵּצֵא דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה.
מיהם כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה? מן הסתם, הכוונה לפיקוד העליון. ברגע ששמעו את היריה הראשונה, נסו
על נפשם והפקירו את עמם כצאן לטבח, לחורבן ולגלות.
בניגוד לשאול שנפל בגיבורים והיה לסמל של גבורה לדורות, צדקיהו נכלא
והושפל בידי האויב, בהתעללות אכזרית של בבל: בניו נשחטו לנגד עיניו, ואחרי שהתמונה
הנוראית הזאת נצרבה בזיכרונו כזיכרון אחרון, עיניו נוקרו. "וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ
בְּרִבְלָה לְעֵינָיו, וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל. וְאֶת עֵינֵי
צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם, לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה".
האם החורבן והגלות הם, כמקובל, תוצאת הבחירה להילחם ולא להיכנע?
אני גורס אחרת. אני גורס שהחורבן והגלות הם תוצאת הברחנות הפחדנית של
המלך והפיקוד העליון. החורבן והגלות אינם תוצאת הבחירה להילחם ולא להיכנע, אלא
תוצאת הבחירה לברוח ולא להילחם.
אילו נלחמו בגבורה - גם אם הובסו בקרב, "שֶׁבַע יָקוּם הָעָם, אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
