ספר ירמיהו אינו כתוב בסדר כרונולוגי. אחרי שכבר קראנו על מלכות
צדקיהו, על חורבן יהודה וירושלים והליכת רוב העם לגלות, על רצח גדליהו בן אחיקם
ועד ירידת שארית הפליטה למצרים, אנו חוזרים לשנה הרביעית של מלכות יהויקים.
הפרק עוסק במלחמת העולם בין שתי מעצמות העל – מצרים ובבל. ירמיהו נוגע
בפוליטיקה העולמית הגבוהה, משיא בשורות לשתי המעצמות וקובע שבבל תביס את מצרים.
אחרי נבואת הזעם של הנביא למצרים, מסתיים הפרק בנבואת נחמה לישראל;
נבואה על סוף הגלות וחיים בשלום וביטחון בא"י. "וְאַתָּה, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת
יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ - מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם.
וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד".
****
בפרק זה, בתיאור תבוסתה של מצרים, מגיע ירמיהו לאחד משיאיו הרטוריים. "כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא.
כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם, כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה,
וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם, קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא.
גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק, כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ, נָסוּ
יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ, כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם, עֵת פְּקֻדָּתָם. קוֹלָהּ
כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ, כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ, כְּחֹטְבֵי
עֵצִים. כָּרְתוּ יַעְרָהּ, נְאֻם יְהוָה, כִּי לֹא יֵחָקֵר, כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה,
וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם, נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן".
עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם – הבקר היה חיה קדושה במצרים, והוא תפס מקום מרכזי בפולחן המצרי.
פרשת עגל הזהב מעידה על כך ועל השפעת הפולחן המצרי על עם העבדים, בני ישראל,
בהיותם במצרים ואף לאחר צאתם ממנה.
בפיוט "מעוז צור", שנכתב לאחר הפוגרומים ביהודי גרמניה בעת
מסע הצלב השלישי, כתחינה לאלוהים להתערב בהיסטוריה, להציל את עם ישראל מרודפיו
ולנקום בגויים, מזכיר לאלוהים הפייטן, מרדכי, את התערבויותיו למען עם ישראל בפעמים
הקודמות בהן היה בצרה וחווה דיכוי ואסון – בגלות מצרים, בגלות בבל, בגזירות המן ובכיבוש
הארץ בידי היוונים, שטימאו את בית המקדש. הבית השני, העוסק במצרים, מתכתב עם
"עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם".
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי
בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה
חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי
בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה
הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה
חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ
יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.
מַלְכוּת עֶגְלָה = מצרים.
****
הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל
וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ: הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ, כִּי אָכְלָה
חֶרֶב סְבִיבֶיךָ. מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ, לֹא עָמַד, כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ.
הִרְבָּה כּוֹשֵׁל, גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיֹּאמְרוּ: קוּמָה וְנָשֻׁבָה
אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה".
אָכְלָה חֶרֶב = הרגה החרב.
הפסוק מסתיים באוקסימורון מעניין: חֶרֶב הַיּוֹנָה.
היונה היא סמל השלום. למה היא זקוקה לחרב? ולמה המצרים המובסים כל כך
חוששים מחֶרֶב הַיּוֹנָה, דווקא, ומפגיעתה הרעה אחרי תבוסתם?
הזואולוגים מפריכים את המיתוס על הזוגיות הנפלאה של היונים ועל החיבור
בין היונה והשלום.
פרשנים טוענים שכלל אין המדובר כאן בבעל החיים יונה. אברבנאל
והמלב"ם טוענים שחֶרֶב הַיּוֹנָה היא חרבו של נבוכדנצר. רש"י טוען שהיונה היא לשון הונאה. ה"מצודת ציון" פירש "מלשון אונאה
וענינו עושק הגוף והממון". וכן ב"מצודת דוד" "זה חרב נבוכדנצר
המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון." גם הרד"ק פירש יונה מלשון אונאה בהוראה
של "אונסת". המפרשים מביאים ראיות מפסוקים נוספים בהם לשון יונה באה במובן
של אונס ועושק.
כלומר, אין כאן אוקסימורון המצרף חרב אכזרית לבעלת הכנף התמימה, סמל
השלום, אלא פירוש אחר למילה יונה.
אולם יש משהו אמתי מאוד בחיבור בין היונה והחרב – בהקשר של בעל החיים
יונה ודווקא בהקשר של "יונת השלום". יש כאן תפיסה ריאליסטית, על פיו אין
שלום שאינו מבוסס על ביטחון, על הרתעה, על צבא חזק, על גבולות בני הגנה ואפילו על
הרתעה בלתי קונבנציונלית. שלום אינו הולך עם פציפיזם, ולכן אלתרמן שבתמימותו, אחרי
מלחמת העולם הראשונה, כתב את שירו הפציפיסטי "אל תתנו להם רובים", התפכח
במהרה, ולאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו ובעקבות עליית היטלר לשלטון, כתב ב"זמר
הפלוגות":
אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ
בַּחוּרַיִךְ,
הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל
הָרוֹבִים.
ובהמשך השיר הוא כתב:
כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין
אַחֶרֶת,
אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.
הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה
בְּשַׁרְשֶׁרֶת,
פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם
בַּקְּרָב!
בכנס היסוד של תנועת "הדרך השלישית" ב-6 ביוני 1994, בסמינר
אפעל, ניצבו משני צדי הבמה שתי כרזות גדולות; שני מסרים המשלימים זה את זה. על
האחת נכתב: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" ועל השניה: "אֵין
עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".
אפשר לראות בשילוב בין שני הפסוקים, מתהילים ומאלתרמן, הרחבה של אחת
מסיסמאות המאבק על הגולן באותן שנים: "שלום עם הגולן". בסטיקר של הססמה
הזאת, צוירה יונה על רקע הרי הגולן.
****
נבואת ירמיהו הייתה ההשראה של ההיסטוריונית אניטה שפירא, במחקרה על
הציונות והכוח, בשנים 1881-1948. אניטה מתארת את תהליך ההתפכחות של החלוצים שבאו
לארץ ויישבו אותה, מתוך תפיסה פציפיסטית ואמונה שהם נושאים במפעלם את בשורת השלום,
להבנת ההכרח באחיזה בחרב והפעלת הכוח כדי להבטיח את קיומו של המפעל הציוני, וכתנאי
לכך שניתן בכלל יהיה לדבר על שלום. שמו של הספר: חֶרֶב הַיּוֹנָה.
****
חיבור אקטואלי נוסף של החרב והיונה, הוא המציאות הפוליטית הישראלית והמזרח
תיכונית ב-25 שנים האחרונות. שוב ושוב דווקא מדיניות "יונית" הביאה
לשפיכות דמים – בעקבות הסכמי אוסלו, בעקבות הצעות ברק בקמפ-דיוויד, בעקבות ההתנתקות.
ודווקא פעולות צבאיות כוחניות הביאו לשקט וצמצמו באופן דרמטי את ההרג ושפיכות
הדמים – בעקבות מבצע "חומת מגן", בעקבות מלחמת לבנון השניה, בעקבות "צוק
איתן".
וכבר מתי כספי היטיב לשאול את השאלה האלמותית, במערכון "מוריס
והיונים": אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
