הבלוג של אורי הייטנר

* טיהור אתני – אף אחד מאלה שתוקפים את נתניהו על כך שהגדיר את הדרישה לעקור את היישובים היהודיים מיו"ש טיהור אתני, לא מסוגל להסביר באמת מדוע תביעה שחבלי ארץ שלמים "יטוהרו" מכל יהודי היושב בהם, אינה טיהור אתני.

(את השאלה הזאת הצגתי גם בדף הפייסבוק שלי. הניסיונות להקריץ תירוץ היו מגושמים, פאתטיים ומביכים. דקלומים אוטומטיים על "אקיבוש").

* עולם טיפש – איך יגיב העולם על הפרובוקציה הצפון קוריאנית הגרעינית החדשה? האמת היא שזו דילמה קשה. מה באמת אפשר לעשות? לתקוף את צפון קוריאה ולהסתכן במלחמה גרעינית?

דבר אחד העולם חייב ללמוד – אסור לסמוך על הסכמים עם משטרים קנאיים וטוטליטריים על מגבלות גרעיניות. כזה היה ההסכם שחתם הנשיא קלינטון עם צפון קוריאה ואנו רואים מה ערכו. הסכם הגרעין האיראני הוא מהדורה שניה להסכם הגרעין הצפון קוריאני.

הלקח חייב להיות שאסור לתת לאיראן להיות צפון קוריאה שניה.

* התכונה שבה התברכה הילארי קלינטון – המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב הילארי קלינטון נושאת על גבה קופת ענק של שרצים. היא נגועה בשחיתות פוליטית וכלכלית, היא נגועה בחוסר אמינות והיא נעדרת כריזמה. לא בכדי היא כל כך בלתי פופולרית וגם תומכיה אינם מאמינים לה. למרות זאת, היא היום האדם המתאים ביותר לנשיאות בזכות תכונה אחת חשובה שהיא התברכה בה – היא האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.

* חדשות בעתיקות – המחקר הארכיאולוגי שיחזר את רצפת בית המקדש השני. בעבורי, אין חדשות מעניינות ומרגשות מזו.

השחזור נעשה מתוך ממצאים שניצלו מהפסולת שבריוני הוואקף שטפו בביוב. הוואקפ בהר הבית, נוהג כמו טליבן באפגניסטן ודאעש בתדמור – הורס את הממצאים של ההיסטוריה שאינה מוסלמית. הפשע הברברי הזה נעשה בהעלמת עין פחדנית של ממשלות ישראל.

* החזיר את חובו לחברה – השופט דן כהן, שהורשע בלקיחת שוחד ונדון למאסר, שוחרר לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו. נו, אז עכשיו אפשר להחזיר אותו לכס המשפט, בטענה ש"הוא החזיר את חובו לחברה". יש תקדים, לא?

* אטימות - אני תומך בחוק הגבלת שכר הבכירים, ולכן אני שמח על החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגדו. אולם גם אילו התנגדתי לחוק, הייתי תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לדון בחוקים של הכנסת.

רק במקרים נדירים ובנסיבות קיצוניות במיוחד, ראוי שבית המשפט העליון ידון בפסילת חוקים. מתי? כאשר מדובר בחוק הפוגע בצורה בלתי מידתית בזכויות האדם והאזרח.

כאן אין המדובר בזכויותיהם של עשוקים הלוחמים על פת לחם לילדיהם. עצם העתירה של עתירי הכוח הללו נגד החוק, והמלחמה לסיכולו באמצעות סוללות לוביסטים ופרקליטי צמרת, מעידה על אטימות ועזות מצח.

* ללא גוונים וניואנסים - במשך לפחות 15 שנים אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, לבטח כתבתי עשרות מאמרים בנושא. אבל בשיח ההקצנה, של "הכל או לא כלום", ללא גוונים וניואנסים, פוסט שכתבתי נגד האקטיביזם השיפוטי הפך לדיון שבו אני מותקף על כך שאיני חושב שאפשר לשלול לחלוטין מבית המשפט את היכולת לפסול חוקים (אפילו המבקר החריף ביותר של האקטיביזם, דניאל פרידמן, אינו מציע הצעה כזאת) ואני נאלץ להגן על החוקה הישראלית המתהווה, מול טענה מנותקת מן המציאות כאילו חוקי היסוד אינן חוקה בהתהוות.

* המתלהם והמתבהם - לפני שנים אחדות המצאתי את הביטוי "אקיבוש", שנועד לסמל את הפלקטיות והרדידות של מי שמחליפים כל טיעון, כל דיון מורכב בסיסמה העבשה "הכיבוש", מילת קסם קוברת מחשבה. דבריו של האלוף שמני בנדון, מנוגדים לחלוטין לאמונותיי ולהשקפת עולמי. אני נמצא בוויכוח ערכי, עקרוני, עם המסר שלו. אולם כתבתי נגד הניסיון למחוק את זכויותיו הרבים שצבר בעשרות שנות שירות קרבי מבצעי בצה"ל, ונגד הטענה שמי שזאת עמדתו אינו צריך לשרת בצה"ל. זהו מסר הרסני, החותר לכך שצה"ל לא יהיה עוד צבא ממלכתי, לא יהיה עוד צבא העם, שמשרתים בו, בכל הרמות, בעלי כל השקפות העולם, כל האמונות, והפיכתו למיליציה פוליטית שכל שדרת הפיקוד שלה מתיישרת על פי הקו הפוליטי של השלטון. מיד מצאתי את עצמי בתוך ויכוח שבו אני אמור, כביכול, לייצג את עמדותיו של שמני, להן אני כל כך מתנגד. ויכוח שבו תקפו אותי בחריפות כאילו אני תאומו האידיאולוגי הסיאמי של שמני. הרעיון המורכב, שאפשר להתנגד לדעותיו של אדם ולהתווכח עם יריב פוליטי ואידיאולוגי בלי למחוק אותו, בלי להשפיל אותו, בלי לעשות לו שיימינג, בלי לבזות אותו, לא מסתדר בשיח המתלהם והמתבהם של השמאלימין הקיצוני; הזנב המכשכש בחברה הישראלית.

* נסיבות ההתאבדות – אם, במקרה, תשמעו בימים הקרובים שאהוד ברק התאבד, כנראה שהסיבה לכך היא העובדה המוזרה, שגדעון לוי כתב מאמר של תמיכה בו כמועמד לראשות הממשלה.

* על "אחרית קיץ" של גדעון תלפז - המלצת השבת שלי, מתוך עיתוני השבת, היא על קטע מתוך רומן בכתובים של גדעון תלפז, שהופיע במוסף התרבות והספרות של "הארץ", תחת הכותרת "אחרית קיץ". סיפור יפה ומרגש.

הסיפור הופיע לצד מסה של עורך המוסף בני ציפר על גדעון תלפז, בהגיעו לגבורות. בני ציפר מתפעל מתלפז בעיקר בזכות היותו ניהיליסט (הוא לא השתמש במושג, זאת הפרשנות שלי לדבריו). במיוחד הוא מתפעל מהעדר העכבות בכתיבתו המינית; למשל בתיאור משגל עם בחורה אמריקאית ועם אמה. הוא מתפעל מכך שהאם מצטרפת "בשיא הטבעיות" למשגל הזה, הרי מה יותר טבעי מיחסי מין משולשים עם בחורה והאמא שלה? ולהתלהבות שלו מן המין הבהמי הזה, הוסיף ציפר את ההשוואה: "אנטיתזה חריפה לדמות האם היהודיה המסרסת, שבגינה – על פי הפסיכולוגיה בגרוש – הספרות הישראלית נראית כמו שהיא נראית". טוב, לפחות שגם הוא מגדיר את הפסיכולוגיה הזאת כפסיכולוגיה בגרוש, אך על כך ש"הספרות הישראלית נראית כפי שהיא נראית" הוא אפילו לא ראה צורך להרחיב את היריעה, הרי הוא כתב אקסיומה. לדעתי, למשל, היא דווקא נראית לגמרי לא רע. ואיני מכיר שום "אם יהודיה מסרסת" המסרסת את הספרות, ואני רחוק מלהתלהב מתיאורי מין פרברסיים מן הסוג שציפר כל כך מתלהב מהם.

ציפר מתלהב מתלפז, גם כיוון שכתיבתו אינה אידיאולוגית, אינה פוליטית, אינה עוסקת בקיום הישראלי, היהודי, האנושי. בלשונו של ציפר: "כשהקוראים כאן ילמדו להעריך כתיבה המדברת על החיים לאמתם – על אוכל, מין, נסיעות – ולא רק על שכול, פלסטינים ושואה". האמת היא, שספרו היחיד של תלפז שאותו קראתי, "אבשלום והנזיר", הוא ספר מאוד מאוד פוליטי. וכספר פוליטי, המתאר אפוקליפסה של כת צבאית ימנית שתפסה את השלטון, לא היה בו שום מסר החורג מן המסרים של המיליה של הבוהמה הישראלית, ולכן הוא גם לא מעניין.

אני מודה שמאמרו של ציפר ממש לא גרם לי חשק לקרוא את תלפז. אבל בכל זאת קראתי את הסיפור, נהניתי מאוד ואני ממליץ.

            * ביד הלשון

נהלל – היום, ח' באלול, מלאו 95 שנים להקמתו של מושב העובדים הראשון, המושב נהלל, בעמק יזרעאל. ביום זה עלו שבעת החלוצים לנקודה הזמנית בגבעת שִׁמְרוֹן.

המושב נהלל הוא עלם רך בן 95, אבל נהלל הוא יישוב ותיק הרבה יותר. זוהי עיר מתקופת המקרא, בנחלת שבט זבולון. נהלל מוזכרת לראשונה בספר יהושע: "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן", ושוב בספר שופטים: "זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס".

בתקופת המשנה והתלמוד התקיים בסמוך היישוב מהלול. חז"ל זיהו אותו עם נהלל המקראית, וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "ונהלל - מהלול, ושמרון - סימונייה". השם מהלול

השתמר בשמו של הכפר הערבי מעלול, שהיה קיים סמוך למושב עד מלחמת השחרור.

גילוי נאות – אני התחתנתי עם נהלל.

* "חדשות בן עזר"