פנס הרחוב / להקת "תמוז"
פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 20.9.16
השבוע החולף שלי היה שבוע מוסיקלי מאוד, ברמות מטורפות. ביום רביעי
שעבר הייתה ההופעה המוצלחת ביותר של המופע "מאיר לעולם כולו" של אהוד
אריאל ושלי; המסע בעקבות מאיר אריאל ושירתו, בכפר תבור. למחרת, ביום חמישי, באמפי
ראשל"צ, נכחתי במופע האיחוד של להקת "תמוז". ולמחרת, לאורך הלילה,
ליל שירה נפלא של מועדון הזמר "צליל מכוון", בהובלת צליל בירן, בגני
חוגה.
את הפינה אייחד למופע של להקת "תמוז". הייתי בכיתה ז' כאשר
הוציאה הלהקה את תקליטה "סוף עונת התפוזים" והתפרקה. במהלך השנים,
התאחדה הלהקה פעמים ספורות, לביצוע שיר או שניים בערבי הזיכרון למאיר אריאל,
וצפיתי בה בהתרגשות. אבל רק השנה, ארבעים שנה לאחר הפירוק, התאחדה להקת
"תמוז" למופע יחיד, בפני 14,000 איש. יחד עם בני אסף, שנולד 23 שנים
אחרי פירוק הלהקה, אך הוא יודע על פה את שיריה ומזהה כל שיר באקורד הראשון, חוויתי
חוויה מוסיקלית ונוסטלגית נפלאה.
התקליט של אריק איינשטיין "פוזי" נחשב לתקליט הרוק הראשון
בישראל. חבורת "לול" שבמרכזה אורי זוהר, אריק איינשטיין ושלום חנוך
נחשבת לחבורה שחוללה את מהפכת הרוק הישראלי. הרכבים כמו להקת "אחרית
הימים" ולהקת "כוורת" אף הם רוקיים.
אולם אם מדברים על רוק מזוקק, רוק כבד, צליל רוקי קלסי, קשה – כל אלה
היו רק הקדימון להרכב הרוק המהפכני באמת – להקת "תמוז" ולתקליטה
"סוף עונת התפוזים".
התקליט לא היה הצלחה מסחרית מן ההתחלה, אולי גם בשל פירוקה המהיר של
הלהקה, אולם לאורך 40 השנה הוא בהחלט תקליט מצליח, בין המצליחים והנמכרים ביותר,
ששרד את מבחן הזמן, והוא נחשב בצדק להתגלמות הקלסיקה של הרוק הישראלי.
חלפו ארבעים שנה, והמופע בראשל"צ היה חוויית רוק של ממש. גילם
המתקדם של הרוקרים הללו לא עידן והרגיע במאומה את האנרגיה הרוקית של יצירתם ושל
הביצוע שלהם.
המופע התחלק לשניים. חלקו הראשון היה מופע של שלום חנוך. על אף שקולו
קצת סדוק והיכולת הקולית שלו אינה כשהייתה, הוא לא איבד שמץ מן הכריזמה הבימתית
שלו ומן העוצמה שלו. בלוריתו הלבנה המלווה את ראשו המקריח היא קצת בן גוריונית, מה
שמוסיף לו את הילת זקן השבט. הוא פתח את המופע בשיר "הדרכים הידועות",
ובכלל שירי "חתונה לבנה" היו הדומיננטיים ביותר במופע. כיוון שבעיניי
"חתונה לבנה" היא יצירתו הגדולה ביותר של שלום, נהניתי מאוד. כנראה שגם
הוא קשור במיוחד לתקליט הזה. הוא שר את מיטב הקלסיקות שלו מכל הזמנים, אף שהשיר
הפופולרי שלו "מאיה" נפקד הפעם מן ההופעה, והקהל דווקא לא צעק את קריאת
הקרב "מא-יה מא-יה", אולי כיוון שהמתין לסיבה העיקרית לבואו, חלקו השני
של הערב, המופע של תמוז.
הפסקה בת עשר דקות נפסקה בצלילי ההקדמה ל"מה שיותר עמוק יותר
כחול", יצירת המופת של שלום חנוך שפתחה את המופע. חמשת הגדולים – שלום חנוך
בשירה, גיטרה אקוסטית וגיטרה חשמלית, אריאל זילבר בשירה וקלידים, יהודה עדר בגיטרה
מובילה, מאיר ישראל בתופים ואיתן גדרון בבס ובמכנסיים קצרים, היו במיטבם, כמו
בימיהם הגדולים, בתוספת ניסיון חיים רב, וחשמלו את הקהל.
היה זה מופע מלא, שבו הם שרו את כל שירי התקליט. כיוון שמדובר בשמונה
שירים בלבד, הם שרו שירים נוספים של שלום ושל אריאל זילבר מאותה תקופה, כפי שעשו גם
במופע המקורי בשנות ה-70. אולי בשל העובדה שהחלק הראשון של הערב היה מופע של שלום
חנוך, בחלקו השני אריאל זילבר קיבל את הבכורה, הן בדומיננטיות שלו בביצוע השירים
המשותפים, יותר מאשר בתקליט המקורי, והן בשירי הסולו שלו. אגב, ביניהם היה שיר
מאוחר יותר מתקופת "תמוז" – "שבועיים בעיר זרה". הביצוע
המקסים של "אגדה יפנית" היה אחד מרגעי השיא של הערב. הקהל שר אתו
בהתלהבות והריע ממושכות. בשיר "ככה את רצית אותי", בכל פעם שחזר המשפט
"ככה את רצית אותי/ קחי אותי/ ככה עם / כל מה שיש בי", התמקדה המצלמה
באריאל זילבר שהצביע על הכיפה הגדולה שלו, עם הכתובת "יחי אדוננו מורנו ורבנו
מלך המשיח לעולם ועד", כדורש: "קבלו אותי כמו שאני", עם הזקן
והכיפה, ואכן הקהל קיבל אותו באהבה רבה ובהתרגשות. שוב ושוב הוא הרים עוד ועוד
כוסיות ערק ובירך "לחיי עם ישראל". בשירו "בטי בם" הוא חזר
כתקליט שרוט, כפי שהוא עושה כבר שנים רבות בהופעות שלו, על חצי השורה "אין
שלום", ושאל את שלום חנוך, "יהיה שלום?" שלום השיב: "אני
מאמין שיבוא" ואריאל ענה לו: "המשיח יבוא ורק אז יהיה שלום".
הדיאלוג הקצר הזה היה הרמיזה היחידה לשינוי שהתחולל בדרך חייו של אריאל זילבר.
מלבדה, הייתה זו להקת "תמוז" כפי שאנו מכירים אותה מאז, בתוספת 200 שנות
ניסיון מצטברות של חמשת חבריה. אריאל שר את שיריו ושירי הלהקה כמו שהם, ללא כל
שינוי; הוא ניגן את "תפסתי ראש על הבר" וכו'.
המופע הזה יכול להעניק לנו תובנות מעניינות על המושג "הגיל
השלישי". איתן גדרון ומאיר ישראל הם בני 64, יהודה עדר הוא בן 65, שלום חנוך
בן 70 ואריאל זילבר בן 73. בפרקי אבות נאמר "בן ששים לזקנה, בן שבעים
לשיבה", אך הדבר האחרון שניתן לומר על האנשים שהופיעו על הבמה הוא שהם זקנים.
אמנם שערותיהם לבנות, אולם האנרגיות שלהם הן של בני עשרים. מאיר ישראל, במשך שעה
ארוכה, מתפרע על מערכת התופים; בשום חדר כושר הוא לא היה מפיק כאלו אנרגיות. וכך
גם האחרים. כנראה שמי שממשיכים לעבוד בכל כוחם ומרצם, בוודאי במקצוע כל כך תובעני
וקשה כמו המוסיקה, מזדקנים לאט, ונשאר בהם משהו צעיר נצחי. ומצד שני, הם באמת
נהנים מכבוד הניתן לזקני השבט, ובפרט שלום חנוך.
אי אפשר לדבר על להקת "תמוז" בלי להזכיר את שמונת השירים של
אלבומם – שמונה קלסיקות שכל אחת מהן היא נכס צאן ברזל של התרבות הישראלית.
"סוף עונת התפוזים", "מה שיותר עמוק יותר כחול", "אהבה
שקטה", "הולך בטל", "ככה את רצית אותי", "פנס
הרחוב", "לא יכול לישון עכשיו" ו"לא יודע איך לומר לך".
השיר שנשמע היום הוא "פנס הרחוב" או בשמו השני "מישהו
הפסיק את הזרם".
את הניתוח של השיר שאותו אציג כאן, עשיתי בגיל 15. אולי השיר הראשון שהעמקתי
בו ועסקתי בו. וכאשר חשבתי עליו לקראת הפינה, עדין נראה לי שהתובנה של מאז, היא
הסבר סביר לשיר ואני חושב שזה גם ההסבר המקובל.
חבורת "לול" התפרסמה, לצד יצירתה המקורית והחדשנית, באורח
חיים בוהמייני בולט, שכלל שימוש בסמים, מה שעורר ביקורת ציבורית עליה, ועיסוק
תקשורתי רב. סוגיית הסמים ליוותה את אנשי החבורה לאורך כל שנות השבעים.
השיר מדבר על הסם כגורם מפרה את היצירה וחיוני לה, שנעצר שוב ושוב כי
מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי, שהוא הממסד, השלטון, המשטרה. המסר עובר בכל בית
באמצעות מטאפורה אחרת. בבית הראשון המטאפורה היא החשמל היוצר את התאורה בפנס הרחוב
– בלי חשמל אין כל טעם לחיי הפנס והוא מכבה את עצמו לדעת. בבית השני המטאפורה היא נחל
שזרימת המים לתוכו פסקה והוא התייבש ונעלם, כי הראש נסתם לו ללא הנוזלים. בבית
השלישי מופיע הרמז, למה הכוונה בחשמל ובמים: "את ואני ישבנו ועישנו",
והעישון פסק כשמישהו הפסיק את הזרם ואז "משהו כמו עזב אותנו". הבית
האחרון פסימי – אם השיר יתם, ניתן לקבוע שלא יעזור ללחוץ אותו בכוח. כלומר, לא
בהכרח היצירה תנצח. יתכן שהוא ייתם, ואז לא יעזור ליוצר ללחוץ אותו בכוח לצאת
החוצה.
אפשר לפרש את השיר לאו דווקא בהקשר של הסמים, אלא גם בהקשרים של רוח
התקופה, של רעיונות ואידיאלים שהממסד מנסה לחנוק. המילים והלחן הם של שלום חנוך,
לחן רוקי כבד מלא עוצמה, הן במקור והן במופע האיחוד.
להערכתי, לא יהיה עוד איחוד כזה של הלהקה, ואני שמח שזכיתי להיות
באירוע ההיסטורי הזה.
פנס הרחוב כיבה עצמו לדעת
כי בלי חשמל הוא לא מצא שום טעם
מישהו הפסיק, מישהו הפסיק
מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי
הנחל התייבש ונעלם לו
כי בלי נוזלים הראש פשוט נסתם לו
מישהו הפסיק...
את ואני ישבנו ועישנו
רק משהו כמו פתאום עזב אותנו
מישהו הפסיק...
ואם השיר יתם ניתן לקבוע
לא יעזור לי ללחוץ אותו בכוח
מישהו הפסיק...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
